איפה ההורים?

באחרונה שוב התבשרנו על גזירה חדשה של משרד החינוך:  ספרה המצוין של דורית רביניאן, "גדר חיה", העוסק בסיפור אהבה בין ישראלית לפלסטיני, הודח מרשימת הספרים המומלצים לתלמידי תיכון. זה קורה זמן קצר לאחר שפורסם על צאתו לאור של ספר אזרחות חדש שמרומם את ה"יהודית" על פני ה"דמוקרטית" ומעוות את מושג האזרחות שהוא אוניברסלי ושוויוני במהותו. אבל מרבית פעולות ההדתה וה"לאומניזציה" של מערכת החינוך אינן מגיעות לתקשורת. הן נעשות בדרכי נועם ובמאור פנים ומוסוות היטב תחת שמות וכותרים חילוניים ומגניבים.

טנק
"צלילים מספרים" – ספר לימוד הקריאה לכיתה א'. למה טנק? למה לא טוס או אגס או סלט או דג

כזה הוא המסע ישראלי  שמטרתו המוצהרת היא "גיבוש וחיזוק הזהות היהודית, ציונית וישראלית בנופי ארץ ישראל". אם לא די בטיול למחנות ההשמדה בפולין  ממנו חוזרים התלמידים חדורי תחושה קורבנית, אזי אחרי כמה חודשים הם נלקחים למסע לחיזוק הזהות היהודית בארץ. מטרות המסע, כפי שהוגדרו על ידי משרד החינוך הם: התלמיד יבחן ויברר את זהותו היהודית והציוניתהתלמיד יבחן את חשיבות קיומה של מדינת ישראל לקיומו של העם היהודיהתלמיד יברר את הזיקה שבין עם-ישראל לארץ-ישראלהגברת מודעות התלמיד לעשייה ציונית עכשוויתהגברת תחושת השייכות של התלמיד לעם היהודי. את המסע הישראלי יזם והקים לא אחר מאשר הרב מוטי אלון  שהורשע לפני שלוש שנים בהטרדות מיניות בשניים מתלמידיו, וריצה עונש של עבודות שירות והורחק ממרכז הארץ לישוב בצפון. בשנים האחרונות משרד החינוך תומך בתכנית, מממן אותה וכעת מסע ישראלי הוא חלק מתכנית הלימודים בכיתות י"א בחינוך הממלכתי.

נערה שהשתתפה במסע  כתבה על חוויותיה: "אינדוקטרינציה בלתי פוסקת, שהמסר העיקרי שלה הוא שהיהדות חשובה יותר מהדמוקרטיה. כמעט ולא מדברים על דמוקרטיה, זכויות של מיעוטים או על הערבים. עקרונות 'זכותנו על הארץ' וחשיבות היהדות מועברים שוב ושוב, לא פעם באמצעות מניפולציות רגשיות…ואין מוזכרים בו כלל התושבים הלא יהודים בארץ ישראל – ערבים למשל". מסלול המסע מתוכנן כך שהתלמידים הענוגים לא יראו ולא ישמעו את ערביי ישראל. בסיומו מגיעים המטיילים לירושלים ועושים בה שבת כהלכתה. כך מחדירים אידיאלים דתיים-לאומניים לראשם של התלמידים. וזה לא הכול, כבר בתחילת כיתה ז' מתבקשים התלמידים להגדיר את הזהות האישית, היהודית והישראלית שלהם בסיוע "זהות יהודית- ישראלית בעולם משתנה" – ספר לימוד חדש לכיתות ז'.  מה מקור העיסוק האובססיבי בזהות? מדוע תלמידים בני 12 ותלמידי כתה י"א בני 16 צריכים להגדיר את הזהות שלהם? זה לא מוקדם מדי? אדם צעיר אמור לגבש את זהותו בתהליך מתמשך, תוך שהוא צובר ידע וחוויות חיים. מדוע דורשים ממנו להגדיר את זהותו בשלב כה מוקדם כשאישיותו עדיין לא מגובשת? אלא אם כן הזהות מוכתבת לו על ידי גורם חיצוני.

נראה שהאינדוקטרינציה מתחילה כבר בכיתה א'. "צלילים מספרים" – ספר ללימוד הקריאה בכיתות א-ב, מעוטר באיורים צבעוניים של ילדים, הורים מורות ומורים. הספר יצא לאור ב-2003 אך כבר במהדורת 2009 כל הילדים והגברים באיורים חובשים כובע או כיפה וכל הילדות והנשים לובשות שמלות וחצאיות. במהדורת 2014 המשותפת לחינוך הממלכתי-דתי ולחינוך הממלכתי הגדיל משרד החינוך לעשות והוסיף לתמונות הנשים כיסוי ראש!  כך, בהסוואה של כותרים "מגניבים" ואיורים עליזים זולגים תכני הלימוד של המערכת הממלכתית-דתית לחינוך הממלכתי (אף פעם לא בכיוון ההפוך), ואין פוצה פה ומוחה.

שבת
"צלילים מספרים" לכיתה א.  מ-2014 אמא מכסה את ראשה במטפחת

והם לא מאבדים זמן. אם בתקופת כהונתם של השרים לימור לבנת וגדעון סער עוד ניסו להסוות את המסרים הדתיים והלאומניים, הרי שר החינוך הנוכחי, כמו קודמו החייכן שי פירון, שועט קדימה ואינו מתנצל. הוא וחבריו לממשלה מבינים שהדרך האפקטיבית ביותר לעיצוב התודעה הציבורית עוברת דרך מערכת החינוך. ילדים הם כחומר ביד היוצר וסופגים בקלות את התכנים שמנחילה להם תכנית הלימודים. זה מתחיל בהוראת השואה בגיל הגן, עובר לעיסוק אובססיבי במורשת והגדרת זהות בחטיבת הביניים, מדלג לטיול הידוע למחנות ההשמדה, משם הישר ל"מסע ישראלי". המסלול מסתיים ב"תודעה יהודית ללוחם" שהרבנות הצבאית מעניקה לחיילי צה"ל.

מי יכול לעצור את התהליך הזה? קשה לבוא בטענות להסתדרות המורים שמייצגת את עובדי ההוראה בשני המגזרים ועסוקה בשיפור תנאי ההעסקה שלהם. המורים והמנהלים פוחדים כמובן לדבר פן יפוטרו או יוזמנו לשימוע טרם פיטורים, וכבר היו דברים מעולם. כל ביקורת על התכנים הדתיים-לאומניים תתויג מיד כביקורת שמאלנית ואוי לה למורָה שתיחשב שמאלנית.

אבל איפה ההורים? איפה האימהות והאבות שמכינים כל בוקר באהבה רבה כריך ומזכירים לו ולה לסדר את הילקוט ודואגים שתגיע ויגיע בבטחה לבית הספר. הם לא רואים לאן מוליכים את ילדיהם המקסימים? מה, ההורים לא רואים את ספרי הלימוד? לא מתעניינים בשאלות הזהות שהילד החמוד בן ה-12 נדרש לענות עליהן? מוותרים בקלות רבה כל כך על חינוך לערכים הומניסטיים, ליברלים, יהודים? כמו  "ְּכְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". נכון שההורים עובדים קשה ועסוקים בפרנסה אבל מדובר בילדים היקרים שלהם. מדוע ההורים אינם מוחים? הם ידעו להרים קול במחאת הסרדינים והצליחו להשפיע על משרד החינוך בעניין זה.

להורים יש כוח הן במישור הארצי והן באמצעות ועד ההורים של בית הספר. הם יכולים לסרב לשלוח את הילד לטיול היקר והמיותר למחנות ההשמדה בפולין. הם יכולים לסרב ל"מסע ישראלי" ולדרוש להחזיר את הטיול השנתי הישן והטוב. הם רשאים אפילו ליזום לילדיהם מפגשים עם תלמידים ערבים, יוזמה ששר החינוך הקודם גנז בלחץ הרבנים. גם לפעולות אזרחיות כאלה קוראים אחריות הורית.

2 מחשבות על “איפה ההורים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s