ללמוד מההיסטוריה: איך הסתיימו סכסוכים ממושכים

מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב ושוב, בעיקר את הפרקים הלא יפים מתוכה. מלחמות בין מדינות וסכסוכים אלימים בתוך מדינות נמשכים לעתים עשרות שנים כשהם מלווים בסבל, באבדות רבות ובפגיעה אנושה בכלכלה וברווחת התושבים. לכל סכסוך יש מאפיינים משלו אבל כשבוחנים מדוע מלחמות מסוימות הסתיימו בהסכמי שלום בעוד סכסוכים ממושכים אחרים נראים חסרי פתרון אפשר להבחין בשלושה תנאים עיקריים להצלחה:

  • מנהיג כריזמטי אמיץ ושוחר שלום, נחוש לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני
  • תיווך וליווי של תהליך המשא ומתן על ידי גורם חיצוני
  • ובשנים האחרונות: השתתפות נשים בתהליך השלום

1979 – הסכם השלום עם מצרים

כשמדברים היום על "אין פרטנר" צריך לזכור את התדמית של מצרים בציבור הישראלי לפני נובמבר 1979. מצרים הייתה האויב המושבע, הסטרא אחרא, ונתפסה כאיום העיקרי על בטחונה של מדינת ישראל. והנה ביום בהיר אחד בנובמבר 1979, נשיא מצרים הזמין את עצמו לביקור בישראל, נענה על ידי בגין והתקבל בתשואות בציבור הישראלי. מה שמראה שדעת הקהל מסוגלת ומוכנה להפוך את עורה כשמנהיגים בעלי חזון וביטחון עצמי מובילים אותה.

sadat-descends-2
סאדאת יורד מהמטוס בביקורו ההיסטורי בישראל, 1979

להסכם השלום עם מצרים חברו שני אנשים: הנשיא סאדאת, מנהיג פורץ דרך שיזם את הסכם השלום, ובגין, מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את דעת הקהל ללא קושי. לאומץ לבו ולנחישות של סאדאת היה תפקיד ראשי בתהליך. בסופו של דבר הוא שילם בחייו אבל השלום עם מצרים יחגוג בקרוב ארבעים שנה תוך שהוא שורד חילופי שלטון לא פשוטים במצרים. 

אגב, ב 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם ביניים. בראש המתנגדים להסכם הביניים עמד מנחם בגין שהיה באופוזיציה. כעבור שנתיים בהיותו ראש ממשלה קיבל את סאדאת בכבוד מלכים. המו"מ שהחל מיד לאחר ביקור סאדאת נקלע לקשיים וללא התערבותו של נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר ייתכן שלא היה מגיע לסיום מוצלח. כשהמשא ומתן קרטע, הזמין קרטר את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ-דיוויד. במשך 13 ימים קשים ומתוחים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, בראשות מנחם בגין ואנואר סאדאת. קרטר תיווך ללא ליאות בין הצדדים ואנשיו היו שותפים  בניסוח ההסכם. על-פי הנחייתו, היה קמפ דיוויד סגור לכלי התקשורת וגם למשלחות עצמן. איש מאנשי המשלחות לא הורשה לצאת מן המקום במשך כל ימי השיחות. אגב: מי שעמד בראש ממשלת ישראל בזמן השיחות על הסכם הביניים ואף חתם עליו בשם ממשלת ישראל היה יצחק רבין. בעקבות החתימה על ההסכם זכו סאדאת ובגין בפרס נובל לשלום.

1994 – השלום הקל עם השכנה ממזרח

עם ממלכת ירדן היו לישראל מגעים חשאיים עוד לפני קום המדינה.  בנובמבר 1947 נפגשו בנהריים! גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל), ועבדאללה מלך ירדן ופגישות חשאיות רבות נערכו לימים עם המלך חוסיין. לאחר שנחתם הסכם אוסלו עם אש"ף קיימו ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו שירדן עלולה להישאר "מחוץ למשחק". די ברור שהסכם השלום עם מצרים וההסכם הטרי עם נציגי הפלסטינים הקלו על המלך להסכים לשיחות גלויות ולחתימת הסכם שלום, מה גם שבהשוואה לסכסוכים אחרים בין מדינות, לא הייתה כאן מחלוקת על שטחים. המלך חוסיין היה מנהיג מתון וניחן בהרבה קסם אישי. מולו, יצחק רבין, שכבר הוכיח חודשים ספורים לפני כן שהוא מסוגל לחתור לשלום חרף התנגדות האופוזיציה. השלום עם ירדן התחזק עם השנים לעומת ההסכם עם הפלסטינים שבוטל למעשה אחרי רצח רבין.

net-image-jordan-israel-agreement

אבל אפילו המשא ומתן הלא מסובך בין ישראל לירדן נזקק למתווך. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, עוד מנהיג בעל קסם אישי, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום והבטיח בתמורה למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. גם נשיא מצרים נתן לחוסיין אור ירוק. השיחות בין ישראל לירדן הפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין וחוסיין בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. גם במקרה הזה חברו מנהיגים כריזמטיים בעלי אג'נדה של שלום משני עברי המתרס ומתווך נחוש הגוזר קופון דיפלומטי (קלינטון פעל להשכין שלום במקומות שונים בעולם – והצליח בבוסניה ובאירלנד– ובכך חיזק את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב).

הציבור הירדני המורכב רובו מפלסטינים לא אהב את ההסכם אך במונרכיה כמו ממלכת ירדן הציבור מקבל את המדיניות של המלך שיש לו לגיטימציה מסורתית (השושלת ההאשמית נחשבת לצאצא ישיר של הנביא מוחמד).

1994 – המהפך בדרום אפריקה

שלטון האפרטהייד הסתיים במשא ומתן ללא אלימות בזכות מפגש היסטורי בין שני מנהיגים דגולים – וויליאם דה-קלארק ונלסון מנדלה. ברור שהסנקציות שהטילה הקהילה הבינלאומית על דרום אפריקה זרזו את התהליך אבל אין ספק שאישיותם ואומץ לבם של שני אלה הכריעו את הכף.

south-africa
נלסון מנדלה וויליאם דה קלארק מקבלים פרס נובל לשלום, 1993

במשך כארבעה עשורים התנהל מאבק עיקש, גם אלים, של ארגונים שונים נגד הקיפוח של הרוב השחור, מאבק שדוכא באכזריות על ידי משטר האפרטהייד. ב-1990, מיד לאחר מינויו לנשיא, הפתיע דה-קלארק את דרום אפריקה והעולם בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא התיר את פעילותה של מפלגת הקונגרס, שחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה ופתח אתו במגעים לקראת קיום בחירות רב-גזעיות במדינה על בסיס דמוקרטיה אמתית. בבחירות שנערכו ב-1994 זכתה מפלגת השחורים כצפוי ברוב מוחץ.  דה-קלארק ומנדלה דאגו להעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב השחור.  על פעילותם זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום. הפיוס בדרום אפריקה היה תוצאה של שיחות ישירות ללא מתווכים, כנראה בזכות שני מנהיגים פורצי דרך שהיו נחושים להשיג שלום בדרכים לא אלימות. דה-קלארק הצליח להעביר את המהפך בקרב המיעוט הלבן ומנדלה – שבכוח אישיותו ובזכות ועדות הפיוס שהקים – הצליח לתקן את החוקה ולכונן מדינה חופשית ויחסית שוויונית בדרום אפריקה.

צפון אירלנד – כניסתן של הנשים לתהליכי שלום

בביקור שערכתי בבלפאסט ב-1993, לקח אותי עמיתי האירי-קתולי לסיור באזורי העימות בבירה בלפאסט. קירות שחצו רחובות חילקו את העיר לאזורים "טובים" ו"רעים".  חסימות הגנה בפתחי הבתים, אנדרטאות זמניות לזכר ההרוגים וכתובות הגרפיטי העידו על המאבק האלים שהתחולל בין שני הפלגים באוכלוסיית צפון אירלנד. הקבוצה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, צאצאיהם של ה"מתנחלים" הבריטים שחפצה בשימור ההגמוניה שלו והאיחוד עם בריטניה, והתושבים הקלטיים-קתולים שדרשו שוויון זכויות וחלקם אף קרא להצטרפות לרפובליקת אירלנד.

הסכסוך בצפון אירלנד נגרר במשך עשורים ונחשב על ידי רבים לבלתי פתיר. שיחות השלום שהחלו ב-1994 ידעו עליות ומורדות ולא מעט פרובוקציות מצד המתנגדים להסדר. ב-1996 נשלח הסנטור האמריקני ג'ורג' מיטשל על ידי הנשיא קלינטון לכהן כיושב ראש השיחות הרב-צדדיות וגם אז לא נרשמה התקדמות משמעותית. אחרי החתימה של "הסכם יום שישי הטוב" אמר מיטשל : "המגעים שם (בצפון אירלנד) נמשכו 22 חודשים ועברו חודשים רבים מאוד בתהליך לפני שהיה דיון אחד רציני ומהותי על הסוגיות העיקריות שהפרידו בין הסיעות". אדריכלי ההסכם, ג'ון יום, מנהיג הקתולים  ודייוויד טרימבל, מנהיג המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP) זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.

בראש  ממשלת צפון אירלנד עומדים היום השר הראשון (היום אישה!) וסגנו אשר מתמנים על ידי שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט ולשניהם סמכויות זהות. השניים מייצגים את שתי הקהילות המרכזיות במשרה משותפת שנוצרה בעקבות הסכם "יום שישי הטוב" לפי עקרונות ההסדר הדמוקרטי.

הפגנת נשים נגד מעשי האלימות בצפון אירלנד, 1970
הפגנת נשים נגד מעשי האלימות בצפון אירלנד, 1970

פיטר רובינסון, שהיה השר הראשון אשתקד וסגנו מרטין מקגינס חולקים היסטוריה סוערת ולעתים רווית דם משל עצמם. רובינסון, הוא מנהיג המפלגה היוניוניסטית ‏(DUP)‏ הקיצונית, המפלגה היחידה שסירבה לחתום על הסכם “יום שישי הטוב”. בשנות ה–80 נעצר רובינסון לאחר שהוביל 500 פרוטסטנטים חמושים לכבוש כפר אירי מעבר לגבול במחאה על היחסים ההדוקים בין בריטניה לרפובליקה האירית מדרום. סגנו של רובינסון בממשלה, מרטין מקגינס, היה בעבר מפקד בצבא הרפובליקאי האירי ‏(IRA)‏ ונכלא גם הוא לאחר שנתפס עם מכונית מלאה במטעני חבלה שנועדו לפיגועים בצפון האי. כיום, כראש סיעת שין פיין בצפון אירלנד ‏(הסיעה המזוהה היסטורית עם IRA), הוא לוחץ בחופשיות את ידה של המלכה אליזבת ומשתף פעולה בממשל המקומי עם גדולי אויביו בעבר. “אם היית אומר לפני עשר שנים שהשניים האלה יחלקו את השלטון היו מאשפזים אותך”, אומר בריאן רואן, עד לאחרונה כתב ה-BBC בצפון אירלנד (הארץ, 10.4.13). “צריך להבין מה זה אומר בשבילנו לראות אותם כראש ממשלה וסגנו”, מוסיפה פרופ’ מוניקה מקוויליאמס, בעבר חברת האסיפה מטעם קואליציית הנשים של צפון אירלנד שביקרה לאחרונה בארץ:  “במונחים שלכם, ואני לא מגזימה, זה בערך כמו לראות את בנימין נתניהו ממנה כסגנו את איסמעיל הנייה”.

בהרצאה בקמפוס הר הצופים סיפרה מקוויליאמס על תרומתן של ארגוני הנשים לתהליך השלום. פמיניסטיות, ארגונים תומכי משפחה, ארגוני זכויות אדם וארגוני נשים השתתפו בתהליך מתחילתו ודאגו שהדיונים יעסקו גם בסוגיות של זכויות אזרח. נשים משני הצדדים בנו קואליציות חזקות ודחפו לסיום מוצלח של המשא ומתן וסוג של “צבא נשים” ליווה את התהליך בהפגנות רחוב, באספות ובהצהרות. מקויליאמס סיפרה גם שנציגי הצדדים באירלנד נסעו לדרום אפריקה כדי ללמוד על התהליך שהביא לסוף הסכסוך שם.

ליבריה – מאבקן העיקש של הנשים

על הסכם השלום בליבריה והתהליך שהוביל אליו למדנו מכלי ראשון – מהסרט הדוקומנטרי Pray the Devil Back to Hell שתנועת נשים עושות שלום מציגה ברחבי הארץ ומליימה גבואי, מנהיגת הנשים בליבריה שהגיעה לארץ ותמכה בנו בצעדת התקווה.

leyma-in-kasr-photo-tamar-ganor-zendmam
ליימה גבואי בצעדת התקווה 19.10.16 צילום: תמר גנור זנדמן

ממשלת ליבריה והמורדים חתמו על הסכם שלום אחרי שנים של לחימה שהסתיימו בהתפטרותו של הנשיא צ'רלס טיילור ויציאתו לגלות בניגריה. בכך הגיעה לסיומה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה 14 שנה ובמהלכה נהרגו כ-150 אלף בני אדם. טיילור, האחראי הראשי לשפיכות הדמים, התפטר מתפקידו לאחר שבועות של דחייה ולאחר שארה"ב ומדינות מערב אפריקה התערבו במשבר ושלחו כוחות בינלאומיים לשמירת השלום.

­­אולם המשא ומתן לא היה מתחיל ולא היה מסתיים בהצלחה לולא מאבקן העיקש של נשות ליבריה. ליימה גבואי שעמדה בראש תנועת "נשים למען השלום" הצליחה להביא תחת קורת גג אחת נשים נוצריות ומוסלמיות שהפגינו ומחו מול כנופיות נערים-מסוממים-חמושים ושיכורי כוח, שאנסו, שחטו, בזזו, חיללו, והרסו את המדינה ואנשיה. הנשים התייצבו יחד, נוצריות ומוסלמיות, כפריות ועירוניות מכל המעמדות ונקטו עמדה ברורה לסיום הלחימה ולהבאת השלום. הן נקטו בפוליטיקה של אהבה כאשר קראו ללוחמים: "אנחנו אוהבות אתכם, הניחו את הנשק!"; הן הצליחו לכפות על הנשיא להתפטר ולעזוב את ליבריה ולחצו על המשתתפים בשיחות השלום להגיע להסכם, לפרק את הלוחמים מנשקם ולקיים בחירות חופשיות. על פועלן למען סיום הלחימה ולמען שיקום ליבריה זכו ליימה גבואי והנשיאה הנוכחית אלן ג'ונסון-סירליף בפרס נובל לשלום ב-2011.

המשא ומתן התקיים בגאנה בתיווך פעיל של מדינות מערב אפריקה ובנוכחות נציגים מארה"ב ומאירופה. כדי להגביר את הלחץ על המתדיינים, הגיעו נציגות של הנשים בליבריה לגאנה והתנחלו סביב בית המלון שבו התקיימו השיחות. הן הקיפו את המלון והודיעו למתדיינים שלא יוכלו לצאת עד "שיצא עשן לבן…". הפעולה המפתיעה של הנשים נתנה את הדחיפה האחרונה לחתימה על ההסכם ההיסטורי. הגנרל הניגרי לשעבר עבד אל סלאמי אבו באכר, ששימש כמתווך הראשי בשיחות השלום אמר: "אני רוצה להאמין שעם החתימה על ההסכם הזה היום, ליבריה לא תצלול שוב למערבולת של אלימות על רקע מאבק פוליטי או יומרות מזויפות לשחרר את העם.

נשות ליבריה וליימה גבואי בראשן, לימדו אותנו פרק בניהול מאבק אמיץ. אולם צריך להודות שללא התערבותם של המתווכים, כלל לא בטוח שהנשים היו מנצחות במאבקן.

 

חם מהתנור – הסכם השלום בקולומביה

חמישים שנות סכסוך וארבע שנות משא ומתן הגיעו לסיומן עם חתימת ההסכם בין ממשלת קולומביה ובין ארגון המורדים FARC בחודש שעבר. "המלחמה נגמרה ויש התחלה חדשה", אמר נציג הממשלה ונציג המורדים הוסיף: "קולומביה ניצחה, המוות הפסיד". למרות אי-אישור ההסכם (ברוב דחוק) במשאל עם, אין ספק שתנאי השלום יכובדו על יד שני הצדדים. במסגרת ההסכם ויתרו המורדים על המאבק שלהם ויצטרפו באופן חוקי לתהליכים הפוליטיים. "אין מנצחים ואין מפסידים כשמשיגים הסכם שלום באמצעות משא ומתן", כתב רודריגו גרנדה, השליח למשא ומתן מטעם ארגוני המורדים.

לוחמת FARC
לוחמת FARC בקולומביה צילום: רויטרס

בקולומביה, נשים השתתפו באופן פעיל במאבק המזוין והיוו 40% מכוחות המורדים (תמונה). נלי ולאנדיה (תמונה) העומדת בראש ארגון הילידות והאיכרות של קולומביה היא אחת מ-16 נשים שלקחו חלק בשיחות השלום ההיסטוריות שהתנהלו בהוואנה, קובה מ-2012 עד החודש שעבר.

תנועות הנשים בקולומביה גייסו תמיכה לשיחות השלום במישור המקומי, הלאומי והבינלאומי אך לא הסתפקו בכך ודרשו לשתף אותן בתהליך השלום. המאמצים שלהן הביאו להכרה בסבל שחוו נשים וילדים בשנות המלחמה ולהסכמה על פיצוי הקורבנות. משלחת הקורבנות שנסעה להוואנה כללה בעיקר נשים ובשלבים שונים של התהליך היוו הנשים שליש מהמשלחות בהוואנה, ולא רק בייצוג הקורבנות. היום, תנועות הנשים בקולומביה דורשות השתתפות מלאה ביישום ההסכם.

גם הסכם השלום הזה לא היה מושג ללא מתווכים סבלניים ויצירתיים. את השיחות שנמשכו לסירוגין ארבע שנים אירחה בהוואנה ממשלת קובה שנציגיה, יחד עם נציגים נורווגים תיווכו בין הצדדים ולא הרימו ידיים בכל פעם שהשיחות עלו על שרטון. נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס שהריץ את ההסכם, זכה השנה בפרס נובל לשלום.

ומה אצלנו ?

תנועת נשים עושות שלום שאני חברה בה הציבה לעצמה מטרה להגיע להסכם מדיני עם הפלסטינים בתוך כמה שנים. התנועה פועלת בעיקר לשינוי דעת הקהל מתוך הכרה שלחץ ציבורי יביא את מקבלי ההחלטות לשנות את מדיניות הממשלה מניהול הסכסוך לסיום הסכסוך. לפעולות שטח כאלה, חשובות ככל שיהיו, קשה להתמודד עם מנגנוני סוציאליזציה לאומיים שאינם פועלים באותו כיוון ועם תקשורת מוטת רייטינג. הדוגמאות המוצגות במאמר זה מציגות נוסחה אחרת – מנהיגים נחושים, אמיצים ושוחרי שלום שסוחפים אחריהם את דעת הקהל ומשפיעים על עמדות הציבור בכיוון של הסכם מדיני. חלק מהמנהיגים האלה ישבו שנים בכלא על פעולות טרור בהן היו מעורבים בעבר, רובם  זכו בפרסי נובל לשלום ושניים מהם (רבין וסאדאת) שילמו בחייהם על המהלך הלא פופולרי. ההישג של סאדאת ממשיך להתקיים אחרי מותו. רצח רבין לעומת זאת, קטע את תהליך השלום והחזיר את הסכסוך לשגרה האלימה שלו.

במאה העשרים ואחד, לאור כניסתן של נשים לתפקידי ניהול ולאחר החלטה 1325 של האו"ם, אין לתאר תהליך שלום עתידי ללא השתתפות פעילה של נשים. יש בינינו נשים מוכשרות ומנוסות שיכולות לקחת חלק בשיחות שלום ואף להוביל אותן. אין גם מחסור במתווכים פוטנציאלים בין ישראל לפלסטינים. החל בארצות ערב המתונות וכלה באיחוד האירופי ובממשל האמריקאי שכבר הצליח לסייע לסיום סכסוכים במקומות אחרים בעולם.

מה איפה המשתנה החסר אצלנו להשלמת הנוסחה המנצחת…?

3 מחשבות על “ללמוד מההיסטוריה: איך הסתיימו סכסוכים ממושכים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s