בגילו המתקדם אפשר היה לצפות שייאט את הקצב אבל וודי אלן לא עוצר וממשיך להנפיק לקהל הצופים סרט בשנה. משימה לא פשוטה לתסריטאי ובמאי שיחגוג בסוף השנה יומולדת 80. כמו שיודעים המכורים לסרטיו שאני נמנית עליהם בעוונותיי, יש ביניהם יצירות מופת, רוב של סרטים טובים וגם כמה פחות טובים, אך בכולם ניכרת טביעת ידו הייחודית של היוצר הפורה הזה. אחרי שנדד לאירופה וצילם בעריה היפות את מרבית סרטיו האחרונים, חוזר אלן לארה"ב. לא לעירו האהובה ניו-יורק אלא לעיירת אוניברסיטה מומצאת על החוף האטלנטי, לא הרחק מניו-פורט. להמשיך לקרוא
מחבר: מיכל פנט פלג
יש תקווה: נשים צמות למען השלום
מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: "דורשות הסכם מדיני", שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.
חרמות עליך, ישראל
לפעמים נדמה שהממשלות האירופאיות מתחננות ממש שישראל תיתן קצה חוט שיסייע להן להדוף את הקריאות לחרם.
הזירה הבינלאומית מספקת לנו בשבועיים האחרונים דוגמית לא טעימה ולא נעימה ממה שעלול להתרגש עלינו אם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים ולקדש את הסטטוס קוו.
אז מה היה לנו? דרישת הפלסטינים להשעות את ישראל מארגון פיפ"א באשמת אפליה וגזענות, דרישה שכמעט עברה, החסירה פעימה אצל רבבות אוהדי כדורגל בארץ. בהמשך שמענו את התבטאותו האומללה של מנכ"ל Orange כי היה רוצה לסיים את קשרי החברה עם מפעילת הסלולר הישראלית פרטנר. בין לבין התפרסמה קריאה של יותר מ–40 אמנים ויוצרי קולנוע בריטים, ובראשם הבמאים קן לואץ' ומייק לי, לשורה של בתי קולנוע בלונדון לבטל הקרנות של סרטים כחלק מפסטיבל הקולנוע הישראלי המתקיים שם מדי שנה. עוד שמענו על הצטרפותה של אגודת הסטודנטים הארצית בבריטניה לארגון BDS, ועל כך שהנציבות האירופית עומדת לפרסם הנחיות לסימון מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. וידיעה אחרונה מהבוקר: משלחת של בבית הדין הבינלאומי בהאג תגיע החודש לישראל לבדיקה מקדמית של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
"בזק" כמשל
למרות שאני חובבת נלהבת של תחרות חופשית – קונה במרכול של רמי לוי ומשתמשת בשירות הסלולרי שלו תמורת 40 ₪ לחבילת "הכול כלול" – הטלפון הקווי שהולדתו, כמוני, עמוק במאה העשרים, נשאר קשור לבזק והטלוויזיה ל-Yes. אולי זו סתם עצלות מצדי. האמת היא שהטלפון בד"כ תקין, YES מקרינה סרטים לא רעים להירדמות בשעת לילה מאוחרת וגם השירות היה בסדר. כלומר, כשהתקשרתי פעם בשנה לשרות לקוחות, קיבלתי מענה אחרי המתנה של כמה דקות, מה שאי-אפשר לומר על מוקדי השירות של HOT ושל מתחרים אחרים. אפילו סרטוני הפרסומת עם גידי גוב היו בתחילה משעשעים. להמשיך לקרוא
גזענות לא עוצרת באדום, גם לא בשחור
כשצפיתי אמש בהפגנה הסוערת של הצעירים האתיופים בכיכר רבין, הרגשתי שאני צופה באירוע מכונן בתולדות המחאה של המקופחים. ההפגנה האלימה והמתוקשרת הזו תיזכר גם כציון דרך בדרכה של הקהילה האתיופית שהתבגרה השבוע כשהפגינה תודעה קהילתית-מעמדית מול רשויות המדינה. הצעירים האתיופים שהפגינו בנתיבי איילון והתפרעו בכיכר רבין קראו בריש גלי: לא עוד! לא מוכנים לסבול גזענות; לא מוכנים לסבול אפליה בחלוקת המשאבים והדרה ממרכזי הכוח. אנחנו דורשים שוויון. לא בטוח שההפגנה תצליח לחולל שינוי אצל הפוליטיקאים שהזיעו אמש כהוגן אבל אם הצעירים האלה לא יחוו שינוי, קרוב לוודאי שיחזרו לחסום את נתיבי איילון או את הכניסה לירושלים בהזדמנות הראשונה.
איך שוב ניצלנו מלחץ בינלאומי
במערכת הבחירות שמגיעה השבוע לסיומה מתעלמות המפלגות המתמודדות מהמלחמה שהייתה פה בקיץ האחרון. כאילו לא נורו עלינו טילים במשך שבועות ארוכים, כאילו לא נפלו משני הצדדים יותר מדי קורבנות שווא. בתום מלחמת צוק איתן, נדמה היה שהזעם הציבורי בארץ והאיבה לישראל בחו"ל ישפיעו על מקבלי ההחלטות להתניע, או לפחות להיגרר, למהלך מדיני. מדינות אירופה כבר התחילו ללחוץ על ישראל להגיע להסכמים ולהקל את המצור על רצועת עזה.
התמונות הקשות מעזה השפיעו על דעת הקהל במדינות רבות. הפגינו עשרות אלפים בלונדון, פריז, ברלין, אמסטרדם, איסטנבול, סידני, קייפטאון וערים נוספות במחאה נגד פעולות צה"ל ברצועת עזה ובקריאה להפסקת אש ארוכת טווח בלחימה בין צה"ל וחמאס. המפגינים בפריס קראו להפסקת "התוקפנות הישראלית" ולהסרת "המצור הבלתי-חוקי מהרצועה". "לה מונד" הצרפתי דיווח כי המפגינים בבירה ובערים נוספות בצרפת, קראו: "ישראל רוצחת, הנשיא (פרנסואה הולנד) משתף פעולה". הם נשאו דגלים פלסטיניים ושלטים עליהם נכתב בין היתר: "הפסיקו את הטבח בעזה". להמשיך לקרוא
נשים דורשות שלום!
אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו
29.12.14
אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.
מחנה השלום מחפש מנהיג/ה
12.12.2014
רוב הציבור רוצה שלום אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב.
שמתם לב שהמילה 'שלום' ירדה למחתרת? יחד אתה נעלמו מסדר היום עוד כמה מושגים חשובים כגון: הסדר, הסכם, סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים. יותר אין דנים בהם בערבי שישי, גם לא בכנסת או בתקשורת ורק הקולנוע הישראלי מסרב להתקרנף ( למורת רוחה של לימור לבנת) ומוציא פעם בשנה לאקרנים סרט אקטואלי דוגמת 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות'. פעם, כשהייתי תלמידה וחברה בתנועת נוער סיפרו לי המורים והמדריכים שישראל רוצה שלום והמדינות הערביות מסרבות. לימים, כשבניי חבשו את ספסלי בית הספר, ספרו להם שהכיבוש הוא זמני ושאו-טו-טו יהיה הסכם עם הפלסטינאים וצה"ל ייסוג מהשטחים. היום, 12 שנים לאחר פרסום יוזמת הליגה הערבית ואין ספור ניסיונות תיווך אמריקאים ואירופאים, קשה לתרץ את העמקת הכיבוש ולכן הממשלה והתקשורת הצייתנית הורידו את הנושא מסדר היום. מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו מפלגות המרכז כמו העבודה, התנועה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום.
הייתה מלחמה בקיץ?
על אף ניסיונותיה של הממשלה להשכיח את המלחמה שהייתה כאן לפני חודשים ספורים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים ולמעלה מאלפיים פלסטינאים, הציבור זוכר את הטראומה וקצה נפשו בממשלת נתניהו שהביאה עליו את המלחמה הזאת וקודמותיה – עופרת יצוקה ועמוד ענן. ממשלות נטולות חזון או תכנית מדינית שרק דרדרו את המדינה למצבה הכלכלי, החברתי והביטחוני הנוכחי. המלחמה של קיץ 2014 בקעה בפעם הראשונה סדקים באמונה שצה"ל יכול לנצח ושלסכסוך יש פתרון כוחני.
ביפן האלים שוכנים בהרים
נהוג לומר על היפנים שהם נולדים שינטו, מתחתנים בכנסייה ומתים בודהיסטים ויש בזה יותר משמץ אמת
תייר המגיע ליפן מהתרבות המונותאיסטית משתאה נוכח ריבוי הדתות והאלים. קל וחומר התייר הישראלי שבא מהמזרח התיכון שטוף הקנאות הדתית. אנחנו הרי מכירים את הדת שלנו וזו של השכנים שכל אחת מהן מחזיקה את המפתח לאמת הצרופה ורואה באחרות מתחרות ובמאמיניהן – כופרים. כך פעלה גם הנצרות בימי הביניים. לימים הנצרות התמתנה ואילו הפונדמנטליזם האסלמי והיהודי עולים ופורחים: שורפים מסגדים, רוצחים מתפללים, מקדשים אבנים ומדירים את הנשים.
יפן – לא מה שחשבתי
מהו סודה של יפן? כיצד הצליח עם שהיה מבודד מאות שנים בקבוצת איים בסוף מערב (או מזרח. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) לזנק אל העולם המודרני ויחד עם זאת לשמור על מסורת ייחודית כל-כך. כיצד ידעה יפן לאמץ אסטרטגיות מועילות של העולם המערבי ולדחות תכונות פחות מצודדות כמו קפיטליזם חזירי, ניכור חברתי ופערים גדלים בין עושר לעוני? איך הם הצליחו היפנים לשמור על תרבות כל כך שונה ועל מה שאפשר לכנות "אופי לאומי" בעידן הגלובליזציה למרות שארצם ענייה בחומרי גלם ובשני העשורים האחרונים חוותה משבר כלכלי, רעידות אדמה, צונאמי הרסני והתכווצות של האוכלוסייה? אי אפשר להישאר אדיש לאופי הלאומי היפני ולתכונת הגאמאן המפורסמת המשלבת איפוק, סיבולת, סבלנות ונחישות וכל זה עם מידה גדושה של אחריות קהילתית ודאגה לאחר, לחלש ולא פחות מזה, לאיכות הסביבה.
בשבוע שעבר חזרתי מלאת רשמים מסיור לימודי ביפן בהדרכתו של ד"ר ניסים אוטמזגין, ראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית שהצליח להדביק אותי ואת חבריי לקבוצה באהבתו לתרבות היפנית. במשך כל הסיור לא יכולתי שלא לערוך השוואות בין ארץ הקודש לארץ השמש העולה ובין הציבור הישראלי לעם היפני הצנוע שגם הוא רואה עצמו מיוחד אך מסיק מתחושה זו מסקנות הפוכות לחלוטין.
במחשבה תחילה 