אין גבול לאינוס השפה העברית בכמה ערוצי תקשורת מרכזיים שאינם מתביישים לזלזל בכבודם של חיילים וחיילות שנהרגו בחודשי האינתיפאדה השלישית שאנו מצויים בעיצומה. הפעם הייתה זאת לוחמת משמר הגבול הדר כהן שהתגייסה רק לפני חודשיים וכבר מצאה את מותה בפיגוע האכזרי ליד שער שכם.
- לוחמת מג"ב נרצחה – חמאס משבח והרש"פ שותקת (קול ישראל, 3.2.06)
- בפיגוע המשולב בירושלים נרצחה הדר כהן, שהתגייסה לפני חודשיים למג"ב (Ynet)
- חודשיים אחרי גיוסה למג"ב: הדר כהן נרצחה בפיגוע בשער שכם (כלכליסט, 3.2.06)
קראו שוב את שלוש הידיעות האלה והגידו מה צורם בהן, מלבד הטרגדיה האיומה במותה של צעירה בת 19. לוחמת נרצחה? הרי זה אוקסימורון. אם הדר לובשת מדים, נושאת נשק ומייצגת את מדינת ישראל בשער שכם בירושלים, נהרגה תוך מילוי תפקידה כלוחמת, מן הראוי להודיע שנפלה בקרב או נפלה על משמרתה או נפלה במילוי תפקידה. אפשר להוסיף שהדר נפלה כשהגנה על חברתה רוית או על אזרחים שהיו בקרבתה או פשוט בהגנה על הכיבוש… אבל להודיע שלוחמת נרצחה? אין ספק שהדר ראויה ליותר מזה. מגיע לה הכבוד שמעניקים ללוחמים שנפלו על משמרתם או נפלו בקרב. נוסח הידיעות האלה מקומם בעיקר כי הדר פעלה בגבורה והספיקה לירות בפלסטיני שדקר את חברתה. כך גם לגבי החייל שנהרג בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני כמה חודשים לאחר שמחבל חמוש בסכין חטף את נשקו ופתח בירי: חייל צה"ל נרצח ו-9 נפצעו (ערוץ 7) וגם החייל זיו מזרחי, תושב גבעת זאב, נהרג או נפל ולא כמו שדווח: זיו מזרחי הוא הנרצח בפיגוע הדקירה בתחנת הדלק בכביש 443 (חדשות 2). האינתיפאדה הזו זרעה יותר מדי קורבנות אזרחיים גם מבלי שנוסיף עליהם את החיילות והחיילים.
אבל שיבוש השפה בידיעות הללו אינו תוצאה של היסח דעת או טעות של עורך רשלן. כי דיווח שהדר הצעירה נפלה בקרב או נפלה על משמרתה מכבד לא רק אותה ואת עמיתיה למשמרת אלא גם את האויב – את שלושת הפלסטינים שדקרו וירו ונהרגו גם הם באותו אירוע. אם הדר נפלה, אזי גם הם נפלו באותו קרב וגם הם לוחמים. חלילה לערוצי תקשורת לאומיים גאים לראות בפלסטינים הדוקרים והיורים – לוחמים. אבל האמת שלא כל כך נעים להודות בה היא שללא מדים וללא ארגון צבאי המשגר אותם, מדובר בלוחמי חופש מיואשים ואכזריים שאינם שונים מלוחמי חופש אחרים בהיסטוריה – המחתרת האירית, לוחמי החופש בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וגם לוחמי האצ"ל והלח"י לפני קום המדינה. הנערים הפלסטינים האלה לא רק מיואשים ואכזריים הם גם מתאבדים ביודעם שסיכוייהם לחזור הביתה בשלום אפסיים.
מילון אבן-שושן מגדיר רצח כהריגה בזדון, כמעשה עוול. ועוול כידוע משייכים לאויב, ובמקרה שלנו לא סתם אויב אלא טרוריסט בודד או שלושה טרוריסטים שאינם משתייכים לארגון צבאי כלשהו (אגב, מלחמות בין צבא לצבא עברו כנראה מן העולם במאה הקודמת). למדינה, כל מדינה, יש מונופול על הפעלת אלימות לגיטימית. לכן כשחיילים ולוחמי משמר הגבול הורגים פלסטינים הם אינם רוצחים. הם מחסלים, מנטרלים או "מבצעים ירי" בשעה שהפלסטינים שאין להם מדינה ואין להם רישיון להרוג, תמיד רוצחים, גם חיילים וחיילות נושאי נשק.
במחשבה תחילה 