מחבר: מיכל פנט פלג
מבשרת פקוקה ונצורה
כתבה ראשונה בסדרה על איכות החיים במבשרת
מבשרת ציון, הפרבר ההררי היפה של ירושלים שמתפרס על הרכס משני צדי כביש מס. 1 נראה מרחוק כמשכנו הפסטורלי של העשירון העליון. ואכן, רבים וטובים עקרו לכאן מעיר הקודש, בעיקר חילונים שמאסו בלכלוך, בכפייה הדתית ובהשתלטות החרדים על רוב שכונות העיר. בין היתר מתגוררים במבשרת סופרים ומשוררים, שרים וחברי כנסת, שופטים, פרופסורים מהאוניברסיטה העברית ורופאי הדסה. אלא שלהפתעת המהגרים שזה מקרוב באו, מרבית החוליים של עיר הקודש רודפים אותם גם במבשרת ומלבד ההנאה מהגינה הקטנה באחורי הבית, איכות חייהם לא השתפרה במידה רבה.
נתחיל בבעיות התנועה.
תקציב הביטחון – החתול ששומר על השמנת
18.5.2013
מרבית הגזירות עליהן החליטה הממשלה בראשית השבוע יפסחו גם הפעם על עובדי מערכת הביטחון. לאחר מאבק מרשים של שר האוצר, החליטה אמנם הממשלה על קיצוץ בתקציב הביטחון אבל כמו תמיד, "נתנו לצה"ל לנצח" ולקבוע היכן לקצץ. כשנותנים לחתול לשמור על השמנת הוא מקפיד שלא יגעו בקערה הגדושה שלו וחותך את הפנכות הקטנות של האחרים – לא של החמאס ולא של אחמדינג'אד אלא שלנו, האזרחים.
והכל מפני שהפוליטיקאים, אלה שרגילים לתרגילים של הפוליטיקה הישנה וגם האחים הנמרצים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, לא מעיזים לקבל החלטות באשר לגודל הצבא ותקציב הביטחון. משרד האוצר, מעלה הצעות הגיוניות אבל הממשלה בהנהגתו של נתניהו מאפשרת לחתול (מערכת הביטחון) לקבוע את גודל הקערה ואת טיב השמנת וכמו כל שמנת היא בכלל לא דיאטטית. יש בה לפחות 30% שומן שכולו מרוכז בשכר, בפנסיות ובהוצאות הגבוהות מדי של אגף השיקום. על אלה צה"ל נלחם בגבורה ותמיד מנצח. שכר קציני הקבע נשאר גבוה, הפנסיה המשולמת להם החל מאמצע שנות ה-40 לחייהם כשהם פורשים ופוצחים בקריירה שניה, גבוהה (76% מהשכר האחרון, כאשר בסיס הפנסיה כולל את רוב התוספות) וקצבה מופרזת משולמת בשנים האחרונות לכל המשפחות השכולות (דמים תמורת דם). רק חיילי החובה ממשיכים לקבל להשתכר אל צרור נקוב שאינו מכסה, לפי דווח של חיילים רבים, אפילו את הנסיעות לחופשה.
סיפור אחר על הטרדה מינית
לא באתי להגן על העיתונאי החרמן שאינו יודע גבולות. אין ספק שהוא הביא את הצרה הזו על עצמו. אלא שפרשת רוזן מתחברת לתרבות הקורבנית המשתלטת על כל תחומי החיים כאן. בנות, אל תתנו להפוך אתכן לקורבנות. הרשו לי להזכיר לכן: יש דרכים שונות להתמודד עם מחזר עקשן או גס רוח
5.5.2013
כמה טוב שהתקשורת מספקת לנו מפעם לפעם שערורייה עסיסית כמו פרשת ההטרדות המיניות של עמנואל רוזן. נמאס לשמוע חדשות מדאיגות ומעוררות חרדה כמו הגרעין האירני, פעולות תג מחיר והגרעון בתקציב המדינה. מגיע לנו קצת בידור ואין כמו מראה גלדיאטור מתבוסס בדמו בזירה כדי לשובב את לבנו וכיף לקרוא על מצעד הנשים הצעירות שבאות באיחור מה ובעילום שם כמובן, להתוודות על הטרדות כאלה או אחרות. שלא תהיה טעות, לא באתי להגן על העיתונאי החרמן שאינו יודע גבולות. אין ספק שהוא הביא את הצרה הזו על עצמו אלא שפרשת רוזן מתחברת לתרבות הקורבנית המשתלטת על כל תחומי החיים כאן. להמשיך לקרוא
מי אתה מעמד הביניים?
30.4.2013
לא עובר שבוע ללא כותרת או נאום המעלה על ראש שמחתנו, או יותר נכון – דאגותינו, את מעמד הביניים. זה התחיל במחאה החברתית של קיץ 2011 והמשיך במערכת הבחירות לכנסת כשהמועמדים התחרו ביניהם מי ייטיב יותר עם אותה קבוצה נבחרת שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה, גם אם טעות בידם.
נהוג לחלק את החברה לשלושה מעמדות כאשר מעמד הביניים נחשב לעמוד התווך שלה. הראשון שהעלה אותו על נס היה אריסטו שראה במעמד ביניים רחב ומשגשג ערובה לקיומו של משטר דמוקרטי והטיל עליו לתווך בין העשירים לעניים. אלפיים שנה מאוחר יותר ניסח הסוציולוג מקס ובר תאוריה של ריבוד חברתי המבוססת על מעמד כלכלי, סטטוס חברתי ועוצמה פוליטית. לימים, לאחר קריסת ברה"מ והתבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית במרבית הארצות, הפכה חלוקת החברה לשלושה מעמדות על פי רמת ההכנסה למקובלת ביותר.
מקובל להגדיר את מעמד הביניים כמשקי-בית שגובה הכנסתם בשיעור 75% – 125% מן ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית (מושג כלכלי שמשקלל את מספר הנפשות במשפחה). הכנסה חציונית היא זו שלמחצית ממשקי הבית הכנסה גבוהה ממנה ולמחציתם הכנסה נמוכה ממנה. מעמד ביניים רחב מבחינת מספר משקי-הבית המשתייכים אליו ומבחינת משקלם בעוגת ההכנסות מעיד על חברה שוויונית יחסית. מעמד ביניים צר יכול להעיד על חברה מקוטבת אשר מצד אחד יש בה עניים רבים ומצד אחר עשירים רבים. נוסף על כך, משקל גבוה יחסית של מעמד הביניים מעיד על רמה גבוהה של צריכה פרטית שהיא אחד ממנועי הצמיחה של המשק. מחקרים העלו כי בהשוואה למעמדות האחרים, המעמד הבינוני הוא שמגדיל את הצריכה של מוצרים ושירותים כאשר רמת ההכנסה שלו עולה.
הלוח מציג נתונים לגבי משקי בית של שכירים בלבד אבל כיוון שאלה הם הרוב הגדול של משקי הבית בישראל ניתן לראות בו אומדן טוב לגודלו של מעמד הביניים ולהתכווצותו בשני העשורים האחרונים. חלק ממשקי הבית שנפלטו ממנו עלו למעמד הגבוה ואחרים מצאו עצמם גולשים למעמד הנמוך או אפילו לעוני.
מעמד הביניים עובר באחרונה תהליך התכווצות, לא רק בישראל אלא גם בארצות אחרות כגון ארצות הברית, הולנד, בריטניה ואוסטרליה. מסיבה זו התפתח באחרונה מודל מרחיב של מעמד הביניים שכולל משקי בית שהכנסתם נעה מ-75% עד 200% מההכנסה החציונית. מודל זה אומץ ע"י הבנק העולמי ומשמש גם את מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
- שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.
מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על פי ההגדרה המרחיבה של מעמד הביניים
השוואה בינלאומית של חלוקת ההכנסות מציגה תמונה עגומה אף יותר. גודלה של קבוצת האמצע בישראל נמוך באופן משמעותי ממשקל מעמד הביניים במרבית הארצות. במדינות סקנדינביה, למעלה מ-60% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים. אפילו באיטליה ויוון שהכלכלות שלהן מדשדשות בשנים האחרונות, מעמד הביניים גדול יותר מאשר אצלנו.
שיטה אחרת מחלקת את החברה לקבוצות לפי עשירוני הכנסה. מעמד הביניים מוגדר על פי שיטה זו בין העשירון הרביעי לשביעי (40% ממשקי הבית) או בין השלישי לשמיני (60% ממשקי הבית). מודל זה מציג את חלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה קבועות בגודלן ומודד את השינויים בחלוקת העוגה על פני זמן.
חשוב לזכור שכל המודלים הללו מתייחסים אך ורק להכנסות שוטפות ואינם מתחשבים כלל בבעלות על הון: בניירות ערך, בשוק הנדל"ן, בחו"ל ומירושות. לכן הנתונים על המעמד הגבוה לוקים ככל הנראה בחסר ומחמיצים חלק ניכר מעושרם של העשירים.
מפילוח הקבוצה לפי ענפי כלכלה עולה כי כ-30% מבני מעמד הביניים (אזרחים שהכנסת משק הבית שאותו הם מפרנסים נעה בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית), עבדו ב-2010 בשירותים ציבוריים. מדובר בעובדי מדינה, מורים וגננות, עובדי בתי חולים, שירותי הרווחה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי. כל אלה עשויים להיפגע מקיצוץ בתקציב המדינה – במיוחד קיצוץ המלווה בהורדת שכר או בצמצום עובדים. במקביל, בין 1992 ל-2010 חלה ירידה חדה במספר העובדים בתעשייה ובחקלאות מקרב מעמד הביניים.
שלא כמו בשטרות החדשים, אצלנו אין אפליה
נוהגים להאשים את המדברים בשם המעמד הבינוני שהם מייצגים בעיקר ותיקים ואשכנזים. הדוח של מרכז אדווה מצא שבעשורים האחרונים חל מהפך בקשר בין מוצא למצב כלכלי. ניתן לראות כי הקשיים של העולים שהגיעו מארצות האסלאם בשנות ה-50 כבר אינם משפיעים על מצבם הכלכלי של צאצאיהם. בשני העשורים האחרונים, זינק שיעור בני המעמד הגבוה שהוריהם עלו מארצות האסלאם מ-24.9% ל-45.3% מכלל האזרחים שמשתייכים לקבוצה זו. בהתאם, ירד שיעור ה"מזרחיים" ששייכים למעמד הנמוך ולמעמד הבינוני. תהליך דומה אך מהיר יותר עובר על יוצאי ברית המועצות לשעבר. חלקם בקרב המעמד הבינוני והמעמד הגבוה, עלה במקביל לירידה בחלקם בקרב המעמד הנמוך.
מתברר אפוא שריקי כהן מחדרה עם הכנסה של "קצת יותר מ-20,000 ₪" מגרדת את העשירון התשיעי ועל פי כל ההגדרות שוכנת לבטח במעמד הגבוה. מה שמוכיח ששר האוצר שמשקיף על כולנו ממרום העשירון או המאיון העליון צריך להתחיל ללמוד את הנתונים. לא יזיק אם יצא מהרשת החברתית (הרי מהכנסת הוא כבר יצא) למסע לא רק בין חדרה לגדרה אלא גם בין דימונה לקריית שמונה. רק כך ישמע, לא רק את תלונותיו של מעמד הביניים, אלא בעיקר את חברי המעמד הנמוך שחיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.
הרהורים על יום השואה
10.4.2013
משלחת של חיילי צה"ל במדים צעדה השבוע בין אושוויץ לבירקנאו. הרמטכ"ל לבוש מדי ייצוג מרשימים ניצב על תלולית לצד הדרך והצדיע להם כשפנו "לימין שור". למשלחת הצטרפו גם הורים שכולים, 'עד משלחת', ניצול שואה ששיתף את חברי המשלחת בסיפור חייו, וכן נכה צה"ל והאלוף הפראלימפי נועם גרשוני. מאחוריהם צעדו מאות בני נוער, מרביתם לבושים מעילים כחולים אחידים וקצתם עטופים בדגלי הלאום. כמה צועדים מבוגרים יותר נשאו ספרי תורה, כמו אלה הספונים בדרך כלל בארון הקודש בבית הכנסת ואחרים השמיעו תקיעות צרודות בשופרות של הימים הנוראים. אפילו את כלי הקודש הללו גררו למקום הנתעב הזה. בתום המצעד נשא הרמטכ"ל עוד נאום של לא-עוד: "היום אני ניצב כאן כמפקדו של צבא ההגנה לישראל, לעם היהודי, שמעבר להיותו צבא לוחם, דרוך, מיומן ומקצועי, הוא צבא ערכי ומוסרי". ואיך יכולים צאצאי הקורבנות לנהוג באופן לא ערכי ולא מוסרי לאחר שצעדו בין המשרפות של אושוויץ? אחרי שגררו אליהן את בית הכנסת כולו – ספר תורה, שופר וטליתות.
עכשיו ברצינות. איך מתיישבת הקורבנות הזו עם המדים? עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו? אין צורך בעין רגישה במיוחד כדי להבחין בדיסוננס בין הנרטיב הקורבני שמטפחות ממשלות הימין לבין פעולותיו של צה"ל כצבא כיבוש שגורם לאחרים להיות קורבנות.
בינתיים, בהיעדרו של הרמטכ"ל מטקס פתיחת יום השואה ברחבת יד-ושם, ייצג את צה"ל רס"ר שתיזז מחלקת חיילים ב"הכתף שק" ו"דגל שק" בין נאום לנאום ובין אל-מלא-רחמים לקדיש, כשברקע שרה מקהלת הרבנות הצבאית. כאילו חסרות בארץ עשרות מקהלות אזרחיות שהיו שמחות להופיע. מדוע בעצם אי אפשר לערוך טקס ממלכתי ללא צה"ל? דומה שגם אחרי 65 שנות עצמאות חסרים לממלכה שלנו ערכים וסמלים שאינם צבאיים ואינם קשורים לשואה ולחורבן. מה דעתכם על סולידריות או חמלה? על "צדק צדק תרדוף"? על ציון פעולתם של גיבורים נערצים שאינם לוחמים ואינם קורבנות?
כל נואם מקושש לו קרובי משפחה קרובים או רחוקים שנספו בשואה או ניצלו ממנה – ראש הממשלה מזכיר את אבי אשתו והרמטכ"ל שהוא בכלל דור שני לשואה, הביא את בנו החייל למצעד הזה. כאילו שבנה של מלכה גנץ, ניצולת ברגן-בלזן, אינו יכול לנסוע עם משפחתו לסיור פרטי במחנות ההשמדה ללא מדים וללא תקשורת. יתכן אמנם שבנו החייל ייאלץ להמתין לשחרור מצה"ל כדי לצאת מהארץ אבל לא נתעכב על זוטות כאלה.
לא די שהמדינה מלאימה את האבל ומחליטה איך ומתי יציינו אותו בכל מקום – בדקת הצפירה ברחוב (ואוי לו למי שלא יעצור ויעמוד דום), בבתי הספר ואפילו בכיכר בקרקוב, היא מצרפת באחרונה את צה"ל למערכת החינוך שכבר עושה בשואה שימוש כסוכן של סוציאליזציה לאומנית-צדקנית. המסר העולה ממנה הוא: העולם כולו נגדנו ולא נותר לנו, הקורבנות הצודקים תמיד, אלא להשליך יהבנו על צבא הגנה לישראל. משום כך אגב, אין מה לדבר על צמצום עוצבות השריון, קיצוץ בתקציב הביטחון או ביטול מקהלת הרבנות הצבאית.
הלקח שצריך להילמד מהשואה הוא אכן לעולם לא עוד. לא עוד גזענות, לא עוד מיליטריזם, לא עוד רודנות ולא עוד אימפריאליזם. אלה הרעות החולות שהביאו את העם הגרמני לכפוף את ראשו בפני היטלר ולבצע כמעט ללא עוררין את המשימות הנפשעות שהטיל אליהם – כיבוש אירופה והשמדת העם היהודי. ומהשלילה נובע הלקח החיובי: כן להומניזם, כן לדמוקרטיה, כן ל"כל אדם נברא בצלם", " וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).
זכר השואה הנלמד היום בבתי הספר ובצה"ל אינו מנחיל לנוער את הערכים האלה. תלמידי בתי הספר התיכוניים הנוסעים לפולין ומתעטפים בדגל ישראל אינם חוזרים משם עם תודעה דמוקרטית והומנית מחוזקת. את השואה צריך ללמד באמצעות ספרים, סרטים, ביקורים ביד-ושם, שיחות עם ניצולים ולימוד ההיסטוריה של אירופה והאידיאולוגיות שצמחו בה מסוף המאה התשע-עשרה. תנו להם לקרוא ספרים של פרימו לוי, שמואל פיזאר, אנה פרנק ואהרון אפלפלד, קחו אותם לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן. ובעיקר, שוחחו אתם על הלקחים שחשוב להפיק מהשואה – שכל אדם נברא בצלם ולכל עם זכות להגדרה עצמית ושביטחון נקנה בעיקר בזכות בריתות ויחסי כבוד בין עמים ומדינות. שצבא במדינה דמוקרטית נקרא לפעול רק כשהמדינאות נכשלת ושאל לו לעסוק בהפקת אירועים וטקסים.
מה ראוי לעשות עם עתודות הגז?
סוף סוף יש סיבה אמתית למסיבה. הגז שהתגלה לפני כארבע שנים מול חופי חיפה החל לזרום בצינורות למתקן קליטה באשדוד וממנו למשתמשים הכבדים: חברת חשמל, כימיקלים לישראל, בתי הזיקוק ואחרים. כתוצאה מכך, יבוא הנפט ירד בעתיד הקרוב באופן דרמטי וקופת המדינה "תתעשר" במיליוני דולרים שהוציאה עד כה על רכישת דלק. ישראל מתקרבת אפוא לעצמאות אנרגטית.
ולא רק ממון ייחסך כאן, המעבר משימוש בדלקים מזהמים כמו מזוט וסולר לגז ישפר את איכות האוויר שאנחנו נושמים ויעשה אותנו בריאים יותר. הטבע כידוע לא מפנק את הארץ שלנו וכשמגיעות אלינו חדשות טובות הן לרוב מעשה ידי אדם. מדענים, זוכי פרס נובל, מוזיקאים, אמנים ויזמי הי-טק פורצים גבולות ומביאים לנו גאווה בזכות כישרון, מאמץ ודבקות במטרה. הפעם, באופן יוצא דופן, זכינו בפיס. נכון שכל זה קרה הודות למשקיעים שסיכנו את כספם בחיפושי נפט אבל פועלם של אלה לא גורע משמחת הזכייה בפרס.
אלא שהשמחה עלולה להיות קצרת טווח. כלכליסט מדווח שמלאי הגז במאגר הגז תמר נמכרו כולו בחוזים ארוכי טווח ומכירת גז טבעי ללקוחות חדשים תיאלץ להמתין למאגר לווייתן שלא מוכן עדיין להפקה. השותפות הישראליות במאגר תמר הודיעו על הסכם עקרונות למכירת גז טבעי לשוקי מזרח אסיה בהיקף של 84 מיליארד מ"ק גז טבעי בשותפות עם חברות דייהו הקוריאנית וגזפרום הרוסית.
החיפזון שבו מחלקים את עתודות הגז מדאיג. לא ברור מדוע המדינה מתירה לבעלי הקידוח לייצא לשוקי מזרח אסיה כל הגז שלא נרכש עד כה על ידי לקוחות בישראל. ומה יישאר לדורות הבאים? כפי שוועדת ששינסקי התערבה והעלתה את שיעור התמלוגים שהמדינה מקבלת מרווחי הגז כך יש להתערב בקצב ההפקה וביעדי ההספקה. צריך לזכור מה קרה לבריטים שגילו גז בים הצפוני ורצו לייצא אותו אך מאגרי הגז הידלדלו במהירות ועתה בריטניה תלויה ביבוא גז נוזלי יקר מקטאר.
בעולם קיימים מודלים אחדים לניצול הכנסות מנפט. בצד אחד של הסקאלה נמצאות רוסיה וונצואלה שההכנסות מהנפט מממנות להן את תקציב המדינה. בצד השני, מרבית המדינות הדמוקרטיות משקיעות את הכנסותיהן מאוצרות טבע בקרנות פנסיה וחיסכון. הדוגמה הבולטת והעשירה ביותר ביניהן היא נורבגיה, יצואנית הנפט החמישית בגודלה בעולם. קרן הנפט של נורבגיה גדולה, עשירה, ותיקה ומבוססת בהרבה מזו שעשויה ישראל לצבור במשך עשרות שנים. עם זאת, העיקרון הבסיסי שעליו היא מושתתת – דאגה לדורות הבאים – נכון וצודק. אצלנו המדיניות נוטה להיות תמיד קצרת טווח, בהולה ומבוססת על דאגה למחר, ותוך כך היא שוכחת לדאוג לאינטרסים ארוכי טווח.
בצד הדאגה לדורות הבאים אולי ננסה לנצל הפעם את האוצר שנפל בידינו כדי להשאיר לדורות הבאים גם אופק מדיני וכלכלי טוב יותר. אולי במקום לייצא גז נוזלי למזרח הרחוק נייצא אותו למזרח הקרוב, לשכנים מסביבנו שגם הם זקוקים למקורות אנרגיה נקייה. אולי נסתכל פעם בשכנינו הערבים שלא דרך כוונת הרובה. אוויר עכור אינו מכיר גבולות והשימוש בדלקים כבדים בשטחי הגדה ורצועת עזה מזהם גם את האוויר שאנו נושמים. ראוי לספק אפוא גז טבעי לרשות הפלסטינאית ולהציע עסקה אפילו לשלטונות החמאס ברצועת עזה הקרובה כל-כך למתקן הקליטה באשדוד. עסקה כזאת עשויה למתן את נטייתם של ארגוני המחבלים לשגר רקטות לדרום. שנית, במעגל המדינות הגובלות בישראל, יש לקדם מכירת גז באמצעות צינורות הולכה לירדן ולמצרים אתן יש לישראל הסכמי שלום ואולי לנסות לבנות יחסי אמון גם עם לבנון באמצעות הספקת גז כחול-לבן. צעד כזה, אם יתקבל על ידי הממשלה הלבנונית, יחליש את מעמדו של ארגון החיזבאללה ויתרום לביטחון המדינה הרבה יותר מעוד שני מטוסים או הצבת מערכת כיפת ברזל.
לממשלה החדשה יש עתה הזדמנות פז להוכיח שהיא מיישמת פוליטיקה חדשה במדיניות החוץ ולמנף באמצעות תגליות הגז את מעמדה של ישראל במזרח התיכון. הסכמי שלום חותמים אמנם סביב שולחן המשא ומתן או על הדשא של הבית הלבן אבל חשוב לרפד את הדרך אל המקומות האלה במחוות כלכליות ומדיניות. לשם כך לא יזיק למנות שר שוחר שלום למשרד החוץ.
שני ספרים צנועים
2.4.2013
שני ספרים צנועים, שונים לחלוטין זה מזה, קיבלתי באחרונה מידי כותביהם.
האחד הוא ספרה האוטוביוגרפי של נעמה מגרי"ל : קשר סבתא שיצא לאור אשתקד בהוצאת אופיר ביכורים, הוצאת ספרים המייחדת את פועלה לפרסום כתבי יד של כותבים בראשית דרכם.
נעמה מגרי"ל משתפת את הקורא בפרקים נבחרים מסיפור חייה הלא שגרתיים. בת קיבוץ שהתייתמה בגיל שנתיים מאביה שנפל בקרב על גבעת התחמושת כשאמה נושאת ברחמה את אחיה הצעיר. לימים חלתה נעמה במחלה קשה שאילצה אותה לבלות חודשים רבים בבית החולים הרחק מהבית ומהמשפחה.
יש בספר הזה הכול מכול: חוויות הלינה המשותפת בקיבוץ שמזכירות את העיסוק העכשווי בנושא בספרים ובתכניות טלוויזיה, החיים בבית הילדים תחת הפגזות בתקופת מלחמת ההתשה, קבלה הדרגתית של האב החדש ולימים, ההתמודדות המשפחתית עם מחלת האם שזקוקה באופן דחוף להשתלת לב. מבלי משים נפרש גם סיפור חייה של יעל ידידה, האם שהיא בעצם הגיבורה הראשית של הספר: אשה בעלת אישיות חזקה העומדת בגבורה בכל הקשיים – אלמנות בגיל צעיר, נישואים שניים, טיפול בילדה חולה ובעוד שלושה ילדים, מחלת לב חריפה והמסע הגורלי לפולין, לא למחנות המוות אלא אל מחוזות החיים.
אין ספק שנעמה מגרי"ל יודעת לספר סיפור. נראה שחוויות הילדות וההתבגרות עיצבו לא רק את דמותה כאשה עצמאית ורגישה אלא גם את ספר הביכורים הזה.
הספר השני הוא מסטורין באיסברגטאון – סטירה פוליטית גרוטסקית מאת על סטראנס, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.
מהומה מתחוללת באיסברגטאון, עיר שאווירה יבש ויש לה דמיון מדהים לירושלים שלנו. בעת שהפוליטיקאים שלה מתכננים להפוך אותה לבירה של מדינה טוטליטרית, חש אחד השרים ברע. במהלך ניתוח שהוא עובר קופץ מבטנו שד שמתרוצץ בין משרדי הממשלה וחושף את ערוותם של נבחרי הציבור, את מעשי השחיתות שלהם ואת אדישותם לגורל הציבור ובכלל, את מה שנדמה מוכר כל כך.
על סטראנס כתב סטירה פוליטית על מדינה עלומה, שמתנהלת כמו בית משוגעים אחד גדול ונראית כמו מקום שאין לו הרבה תקווה, ובכל זאת הוא מצליח להצחיק מדי פעם. בדרכו לסטירה מזגזג סטראנס מבלי משים בין דמויות אנושיות לבין מטאפורות מעולם בעלי החיים שכל אחד מהם מסמל תכונות אופי טיפוסיות. שד מכוער, זבובי זבל וכלבי שמירה הם בין הדמויות המאכלסות את הסאטירה המקאברית הזו.
המחבר משתמש בלי בושה בשמות המעידים על בעליהם, חורג מהתקינות הפוליטית ומגייס לצדו תותחים כבדים כמו קפקא, אורוול ואפילו סוקרטס כדי להוכיח שהיה קל יותר לצחוק, אם כל זה לא היה בעצם שלנו. סטראנס ספג מן הסתם יסודות ספרותיים מגוגול, מבולגקוב ואפילו מחוות החיות של אורוול. אלא שאצלנו, שלא כמו בברית המועצות של בולגקוב, אפשר לכתוב ביקורת על פוליטיקאים וללעוג להם כמו שעושות תכניות טלוויזיה פופולריות מבלי להסוות אותם כדמויות מעולם החיות כפי נאלצו לעשות סופרים בברית המועצות , ממנה עלה המספר שהוא גם רופא, בתחילת שנות התשעים, זמן קצר אחרי נפילת מסך הברזל והמשטר הטוטליטרי.
איך למנוע את האינתיפאדה השלישית?
3.3.2013
הידיעות על מותו של העציר הפלסטיני ערפאת ג'רדאת בכלא מגידו ושביתת הרעב של האסירים הביטחוניים שופכות אור על מדיניות הענישה של זרועות הביטחון כלפי הפלסטינאים. לפי פרסומים אחרונים כ-4,500 אסירים ביטחוניים כלואים בבתי הכלא בישראל, רובם פלסטינאים מהשטחים וקצתם ערבים ישראלים. כ-300 מהם עצירים מנהליים שמעולם לא הורשעו בבית משפט. האלפים האלה כוללים לא רק מחבלים שהיו מעורבים במעשי טרור אלא גם מאות פעילים פוליטיים וזורקי אבנים שהשתתפו בהפגנות בבילעין (ראה "חמש מצלמות שבורות"), במעסרה, בניעלין והיום גם בבית צפפה – כפר פלסטיני בתוככי ירושלים. לפי הניו-יורק טיימס, עברו כ-800,000 תושבים פלסטינים בבתי הכלא והמעצר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. לפי מחקר אחר, בשנים 1967-2006 עברו בבתי הכלא הישראליים "רק" 650,000 אסירים ביטחוניים.
ג'רדאת נעצר על ידי השב"כ בחשד שהיה מעורב לפני כמה חודשים בהשלכת אבנים על כוחות צה"ל ליד חברון. האירוע המצער הזה מזכיר, איך לא, את הדרמה שהתחוללה לא הרחק משם לפני שלושת אלפי שנים בין נער אדמוני ויפה עיניים לבין ענק פלישתי. אלא שבמחזה שלפנינו את דוד משחק הפלסטיני עם הרוגטקה והאבן ואילו חיילי צהל החמושים מכף רגל ועד ראש מגלמים את גוליית. אם השב"כ יעצור ויכלא כל תושב פלסטיני שמפגין נגד הכיבוש או מיידה אבנים על חיילי צה"ל, ייאלץ שירות בתי הסוהר להקים עוד כמה מכלאות דוגמת כלא עופר שהפך בעשור האחרון ממחנה צבאי פתוח לבית כלא מוקף חומות גבוהות, גדרות תיל ומגדלי שמירה. כל מי שנוסע לירושלים בכביש 443 מכיר את המתחם המבהיל הזה.
הגיע הזמן לעצור ולשאול איזו תועלת צומחת לנו מכליאתם של אלפי פלסטינאים לאורך שנים? אפילו מבחינה כלכלית כדאי לקצץ במספר האסירים והסוהרים שלהם. האם ראשי זרועות הביטחון והשופטים המאשרים כמעט כל בקשה שלהם, חושבים שכך ישברו את ההתנגדות לכיבוש? האם מדיניות העונשין הזו תגרום לפלסטינאים לעזוב את אדמתם? כנראה שלא. אם כך, מהי מטרת הכליאה המונית הזו? נקמה? משחק סכום אפס הרואה בסבל שלהם את הניצחון שלנו?
הרי עסקת שליט הוכיחה ששחרור אסירים אינו מעודד טרור ואינו פוגע בביטחון המדינה. להיפך, במהלך 2012 שהחלה חודשים ספורים לאחר שחרורם של אלף אסירים, ביניהם כאלה עם הרבה דם על הידיים, נרשמה ירידה של כ- 55% במספר ההרוגים בהשוואה לשנה הקודמת. לראשונה מאז 1994, לא היו ב-2012 הרוגים מפיגועים בירושלים וביו"ש, כך עולה מהדוח השנתי השב"כ לשנת 2012. משוחררי עסקת שליט לא חזרו לעסוק בטרור כמו שניבאו המתנגדים לעסקה שדנו את גלעד שליט לחמש שנים מיותרות בשבי החמאס. למרות זאת נעצרו לאחרונה שבעה-עשר מהם והוחזרו לכלא לריצוי כל תקופת העונש המקורי.
סוגיית האסירים הביטחוניים היא עצב רגיש בקרב הפלסטינים לא פחות מהבנייה בהתנחלויות. ביום שישי לפני שבועיים נפצעו מאות פלסטינים בהפגנות שהתקיימו ברחבי הגדה המערבית למען האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל ובמיוחד לתמיכה באסירים שובתי הרעב, דוגמת סאמר אל-עיסאווי. אל-עיסאווי נאסר בשנת 2000 באשמת החזקת נשק ונשלח למאסר של 30 שנה. הוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, אך נעצר בשנית לאחר שהפר את ההגבלות של שחרורו כשניסה להגיע לשטחי יהודה ושומרון. מצבו של אל-עיסאווי, שכאמור שובת רעב במשך כששה חודשים, הידרדר והוא פונה לבית החולים. בלחץ התקשורת והקהילה הבינלאומית הודיע עתה השב"ס על שחרורו הקרוב.
מי שדורש בצדק מנשיא ארצות הברית לשחרר את ג'ונתן פולארד אחרי 27 שנים בכלא צריך לנהוג כך לגבי האסירים הפלסטינים. שחרור מאות מתוך ה-4,500 עשוי למנוע התפרצות של אינתיפאדה שלישית, להעלות את מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני התושבים ולהפחית את הביקורת הבינלאומית כלפי ישראל.
ברור ששחרור אסירים אינו תחליף להסדר מדיני, אבל אולי ננסה להפעיל "פוליטיקה אחרת" גם בניהול הסכסוך עם הפלסטינאים? אולי ננסה לשחרר אסירים שלא בעסקת חילופי שבויים ונמנע בכך את החטיפה הבאה? תארו לכם שממשלת ישראל מכריזה על שחרור אלף אסירים ביטחוניים ובראשם מרואן ברגותי לקראת ביקורו של אובמה ולפני ליל הסדר שבו כולנו מספרים ביציאת מצרים, בצאתם של אבותינו מעבדות לחירות. אין ספק שמהלך כזה ירגיע השטחים יותר מכדורי גומי, מגז מדמיע ומכדורי טוטו. אולי ננסה הפעם לקבל את עצתו של הלל הזקן: "מה שנוא עליך לא תעשה לחברך". קרוב לוודאי שגם נצא נשכרים מכך.
שעמום קרתני או עיתונות צהובה?
2013–02–20
נדהמתי לראות אתמול בבוקר את הכותרת הראשית בהארץ: "המשטרה חוקרת את המכתב נגד השר גדעון סער". נראה שמערכת החדשות של "הארץ" מאמינה שכותרת צהובה מסוג זה תגדיל את תפוצת העיתון. גם מעריב הקדיש לנושא את הכותרת הראשית שלו אבל ניסח אותה לפחות בנימה ספקנית יותר: "פרשת סער: ניצול יחסי מרות או ניסיון חיסול פוליטי". מה? אין חדשות אחרות? נכון שראש הממשלה הקפיא את האיום האיראני לפני הבחירות ויפשיר אותו כנראה רק לאחר ביקורו המתוכנן של אובמה. נכון גם שהגילויים בפרשת האסיר X הולכים ודועכים, ולא קורה הרבה סביב שולחן המו"מ הקואליציוני. אבל הבצורת החדשותית הזו אינה מצדיקה את ההיטפלות לפרשת אהבים שהייתה או לא הייתה בין השר סער לעובדת לשכתו, מה גם שהעובדת הודיעה מיד שלא שיגרה את המכתב.
פוליטיקאים וידוענים אחרים שנהנים בדרך כלל מהחשיפה התקשורתית הגבוהה אמורים לשלם את מחירה כאשר מתפרסמים עליהם פרטים אישיים מביכים או חשדות למעשי שחיתות. אבל ראוי שרכילות על יחסים בינו לבינה, גם כאשר מדובר בקשר אינטימי בין שר לעובדת לשכתו, לא תככב במקום בולט כל כך בעיתון שמכבד את עצמו, גם לא בפתח מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה. בניגוד לרשת החברתית ולבלוגים שמפרסמים כל בדל רכילות, אפשר לצפות מעורך החדשות ב"הארץ" שיפעיל שיקול דעת בבואו למקם ידיעה רכילותית מסוג זו. שיקול דעת דומה אמור היה להפעיל גם היועץ המשפטי לממשלה שהזדרז, שלא כדרכו, להעביר את המכתב האנונימי לחקירת המשטרה. חריצות זו אינה אופיינית למר ויינשטין שגרר שנים את הטיפול בתיק ליברמן ובסופו של דבר הוציא מתחת ידו כתב אישום מקוצץ ומעוקר.
בעידן הדואר האלקטרוני והרשתות החברתיות, יכול כל אחד להפיץ באופן אנונימי ידיעות מרושעות על כל איש ציבור או ידוען, אפילו על עורכי הארץ. הקלות הבלתי נסבלת של הכפשת הזולת היא חלק מהמחיר (הכדאי, יש להדגיש) שאנחנו מוכנים למשלם תמורת חופש הביטוי אבל ערוצי תקשורת ממוסדים נבדלים מהרשת החברתית וספיחיה בעריכה העיתונאית, בסינון הידיעות המגיעות אליהם, בדרוג החשיבות שלהן לציבור הקוראים, בהצגת חומר רקע על הידיעות החשובות ובפרסום דברי פרשנות מנקודות מבט שונות.
למען הסר ספק, עלי לציין שכמו כותב המכתב האנונימי, גם אני אינני אוהבת את גדעון סער ומקווה שיסיים את תפקידו בקרוב. הנזקים שהוא גורם למערכת החינוך רבים ועמוקים. סער החדיר לתכניות הלימודים אינדוקטרינציה לאומנית קיצונית המזכירה מערכות חינוך במשטרים טוטליטריים. זאת, תוך שהוא מדכא כל ביטוי של הומניזם, פלורליזם ושאיפה לשלום. בין היתר פיטר סער את אדר כהן, המפקח על לימודי האזרחות בטענה שהאחרון אישר ספר לימוד הכולל תכנים "אנטי-ציוניים" (כלומר דמוקרטיים), ביקש מעיריית תל אביב לזמן את רם כהן, מנהל תיכון נט בעיר, לשימוע לאחר שזה כתב רחמנא ליצלן מאמר תמיכה במפלגות השמאל, והכריז על מכללת אריאל "אוניברסיטה" בניגוד לעמדת המועצה להשכלה גבוהה. סער מגדיל לעשות כשהוא שולח מאות תלמידים לסיורי "ארץ האבות" אצל המתנחלים בחברון תוך שהוא מונע מהם לשמוע צדדים אחרים לסכסוך כגון נציגי התושבים הערבים ואנשי "שוברים שתיקה". כך, בהדרגה וכמעט בלא התנגדות, נחשפים התלמידים לשטיפת מוח לאומנית קיצונית ולהדרה של מידע ממקורות אחרים.
יש אפוא סיבות נכבדות יותר להתגולל על שר החינוך מאשר קשר אינטימי שהיה או לא היה לו עם עובדת במשרדו. מן הראוי שהעיתונאים הנכבדים יניחו לחייו הפרטיים וידרשו את סילוקו מהתפקיד בשל הסיבות הנכונות. כך יעשו שירות טוב לתלמידים וישחררו את המורות והמורים מהחשש להביע עמדות שיכעיסו את הכבוד השר. כך יכבדו גם את האתיקה העיתונאית.
במחשבה תחילה 