פוליטיקה

כל בלוגר שמכבד את עצמו צריך להביע את דעתו על הסוגיה האיראנית

מיכל פנט פלג המחאה החברתית, פוליטיקה ,

7.9.2012

מזה חודשים רבים אנחנו חיים בחרדה הן מפני הגרעין האיראני  והן מפני התוצאות הצפויות של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן. נוכח חרדה זו  אין  לציבור  את הכוח  הדרוש כדי לצאת נגד הגזרות הכלכליות הנחתות עליו בקצב הולך וגובר – עליית המע"מ, עליית מחירי הדלק והמזון, קיצוץ בקצבאות הילדים, עצירת פרויקטים תחבורתיים, עלייה הצפויה במחירי המכוניות הקטנות ועוד ועוד. אין פלא שהמחאה החברתית נמוגה הקיץ בד בבד עם התבססות הסוגיה האיראנית בקדמת הבמה.

 ביבי, ברק וכלי התקשורת המשדרים אותם, טורחים לתחזק את החרדה הזו באין ספור תדרוכים ונאומים הרומזים שטייסינו המצוינים  יוצאים או-טו-טו בדרך לבושהר ולעוד תריסר מתקנים גרעיניים הפזורים מעל ובעיקר מתחת לקרקע.

גם אם איראן אכן מתקדמת בדרכה ליצור פצצה גרעינית, לא ברור איזו תועלת, מלבד טפיחה עצמית על השכם, תצמח לנו מהפצצת הכורים האיראנים? להערכת כל המומחים, ויש רבים כאלה, הפצצה ישראלית עשויה לעכב את האיראנים בשנתיים-שלוש, ומה אז?

מאידך, לדעת אותם פרשנים ואפילו לדברי שר הביטחון שחוזה 500 הרוגים, התוצאה הוודאית של תקיפה כזו תהיה מהלומת נגד אירנית שתתבטא בהפגזה של מרכזי האוכלוסייה בישראל  בטילים ארוכי טווח במשך חודשים ושנים והידרדרות מעמדה הרעוע כבר של ישראל בעולם.  ולא פחות חשוב – תקיפה כזו תאחד את העם האיראני סביב מנהיגיו הנוכחיים ותהרוס את הסיכוי להחלפת המשטר.

כל זה ידוע כנראה גם לביבי ולברק, אז מדוע הם מובילים אותנו להרפתקה מסוכנת כל כך ? האם הם גמרו אומר ללכת בדרכו של בר-כוכבא?

אין לי מושג אבל אנסה לקושש כמה תשובות עד לפוסט הבא. בינתיים אני מציעה לקרוא את מאמרו של צבי סבר מלכודת איראנית שהתפרסם הבוקר ב"הארץ".

ההקצבות לחרדים הן לב הבעיה, לא חוק טל

מיכל פנט פלג פוליטיקה

ספק רב אם צה"ל באמת זקוק לתוספת של אלפי חיילים חרדים חסרי מוטיבציה וחסרי השכלה במקצועות הליבה. בג"ץאמנם קבע ובצדק שחוק טל אינו חוקתי ומפלה אבל אם  יגייסו אותם בכפייה, צה"ל שכבר היום מתחרד משנה לשנה, עלול לצאת מופסד. הם ידרשו מזון גלאט כשר, הפרדה מוחלטת בין חיילים לחיילות, חופשות מורחבות בחגים ותנאים שונים ומשונים. אם הגיוס יידחה לגיל 21 כמו בתכנית שחר, יקבלו החיילים החרדים משכורת חודשית בשעה שהחיילים האחרים יקבלו קדחת.

הבעיה האמתית היא כמובן ההקצבות ולא הגיוס. מקוממת האפליה הבלתי נסבלת של הצעירים החילוניים ביחס לבני גילם החרדים. צעיר חילוני בן 18 חייב על פי חוק לשרת שלוש שנים שבהן הוא מסכן את חייו ואת בריאותו ובהן הוא מנוע מללמוד או לעבוד.  בתום שלוש שנים, אם לא החתימו אותו על הארכת השרות בגין קורסים שונים, הוא צריך להתחרות  בשוק העבודה או להתחרות על קבלה למוסדות להשכלה גבוהה. שם, אם התמזל מזלו והתקבל, הוא נדרש לשלם שכר לימוד ובד בבד למצוא מימון לשכר דירה ופרנסה לתקופת הלימודים.

הלאה, בין אם הוא לומד או עובד (בדרך כלל הוא גם וגם), בשלב מאוחר יותר ישאף חיילנו המשוחרר לרכוש דירה. אז יגלה שגם כאן הוא מופלה לרעה. מחירי הדיור הגבוהים מותירים לו רק לחלום, ודיור בסבסוד ממשלתי (מחיר למשתכן) מוגבל כידוע למשפחות חרדיות  בעלי ותק בנישואין. כל זה אינו מונע מצה"ל לקרוא לחיילנו לשרות מילואים ומרשויות המדינה לגבות משכרו מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות, הפרשה לפנסיה וכו' וכו'

באותו זמן, בני גילו החרדים "הורגים עצמם באוהלה של תורה" כשכל צרכיהם מכוסים  מקופת המדינה: לימודים חינם בישיבות התיכוניות ובכוללים, מגורים בפנימיות לילדים ולנוער עד יום הנישואים, רכישת דירות מוזלות, הנחות בארנונה ובמעונות יום, קצבה חודשית לתלמידי הישיבות וקצבאות ילדים. ממש פנסיון מלא על חשבון משלם המיסים.

הדרך לעצור את האפליה הזאת אינה בגיוס כפוי לצה"ל או באכיפה של לימודי הליבה על בתי הספר החרדים אלא בהפסקת התמריץ הכלכלי לאי-עבודה ולאי-גיוס. על הממשלה להשתמש בתקציב המדינה שהוא מכשיר המדיניות הראשון במעלה ולהפסיק לממן את המגזר החרדי. יש להפסיק לתקצב את בתי הספר היסודיים והתיכוניים שאינם מעניקים לתלמידיהם השכלה במקצועות הליבה ושאינם מכירים במוסדות המדינה, להפסיק את התקצוב הפסול של הכוללים ואת הקצבאות המשולמות לאברכים.

מהלך כזה , אם ייעשה באופן הדרגתי, יביא שינוי  בריא במגזר החרדי. בתי ספר חרדיים אחדים יקבלו את העול ואת התקצוב המגיע אתו ואחרים שאינם מוכנים לשנות את אופיים יצטרכו למצוא מקורות מימון אחרים, ממש כמו תלמודי התורה והכוללים בברוקלין ובאנטוורפן. אין ספק שהפסקת הקצבאות לתלמידי הישיבות תוציא רבים מהם למעגל העבודה ואולי אף לשרות צבאי רגיל. צעדים אלה צריכים להיות מלווים בהרחבת התכניות להכשרה מקצועית ולהשלמת השכלה המותאמות לחרדים. תכניות מעטות  מסוג זה מופעלות כבר על ידי פרויקט תבת של הג'וינט, קרן קמח והתמ"ת.

חזון משותף למחאה הבאה

מיכל פנט פלג פוליטיקה

תגובה למאמרו של לב גרינברג : הפעם, שתהיה פוליטית (הארץ 9.4.12)

במאמרו החשוב מסיר לב גרינברג את השמיכה המחבקת-כל שאפיינה את המחאה החברתית בקיץ שעבר ותובע מיוזמי המחאה הצפויה להתחדש בקיץ הקרוב "לעלות כיתה" ולפרוס מצע חברתי-כלכלי שאינו מתעלם מהכיבוש ומההתנחלויות.

נכון, חלק מהקהל המגוון כל-כך שהצטופף במאהלים ובכיכרות לא היה עושה זאת אם התנועה הייתה מציעה שינוי מהותי בסדר היום הפוליטי שמקדמת הממשלה. אבל יתכן שלתנועה המונית פחות וממוקדת ויותר, כזו שאינה מתפזרת עם רוחות הסתיו הראשונות, הייתה יכולה להיות השפעה חזקה ומתמשכת יותר על דעת הקהל. אלא שמנהיגי המחאה שהייתה וזו הצפויה להתחדש בקיץ הקרוב בורחים מפני כל אמירה פוליטית כמו מפני אש. אפילו איציק שמולי שנחשב לפוליטי מבין המנהיגים האלה אמר השבוע: "ניתן לממשלה להכריע כיצד לטפל בדרישות שלנו. לא מתפקידנו להכריע אם יש להקצות עוד כספים למערך כיפת ברזל או לא". עם מסר תבוסתני כזה תנועת המחאה לא תגיע רחוק. אם היא לא תדרוש מהממשלה להעביר תקציבים מהביטחון ומההתנחלויות לחינוך, לבריאות, לרווחה ולתשתיות בתחומי הקו הירוק – תקציב הביטחון ימשיך ויתפח, הסיכוי להסדר עם הפלסטינאים ייקבר סופית ואתו גם הסיכוי לעיצוב סדר יום אזרחי בר-קיימא.

מעבר לפתרון של בעיות כלכליות מוגדרות כמו דיור מוזל וחינוך חינם, תתבע בוודאי תנועת המחאה המתחדשת צדק חברתי במובן הרחב של המילה. אבל דרישה לצדק חברתי לאזרחי ישראל שמתעלמת ממצבם של כשלושה מיליון בני אדם החיים מעבר לפינה ללא כל זכויות שלא לדבר על צדק, היא לא רק מקוממת, היא גם מחוצפת. האי-השוויון הכלכלי-חברתי בארץ הוא בראש וראשונה תולדה של הקצאת משאבים אידיאולוגית המקריבה את טובת אזרחי ישראל לטובת המשך הכיבוש וההתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל.

 כשם שראש הממשלה מנכה את הערבים והחרדים כדי לייפות את נתוני העוני הקשים, כך מנכים מנהיגי המחאה את שלושת מיליוני הפלסטינאים החיים תחת שלטון ישראל מדרישתם לצדק חברתי. על מתכנני המחאה החברתית של קיץ 2012 להציג חזון נחוש ולא מתנצל המשלב צדק חברתי-כלכלי לישראלים עם צדק מדיני והומני לפלסטינאים.

 התפרסם במדור מכתבים למערכת, הארץ, 15.4.12

היכן נעלמה מפלגת העבודה?

מיכל פנט פלג פוליטיקה , ,
נובמבר 2010
–
לפני כחודשיים, כשהמתפקדים למפלגת העבודה בחרו בשלי יחימוביץ לתפקיד יו"ר המפלגה, הכריזה התקשורת בחגיגיות שנפל דבר בביצה הפוליטית בישראל. השמועות על מותה של המפלגה היו מוקדמות, כתבו בעלי הטורים, כעוף החול היא מנערת את האבק מכנפיה ובונה את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון הימין. בהשפעת התקשורת האוהדת, הכריזו  אחדים מחבריי ובעיקר אחדות מחברותיי שבבחירות הבאות יתנו קולם למפלגת העבודה בזכות יחימוביץ. אלא שהשמחה הייתה קצרה. מאז אותו שבוע "סוער" בספטמבר, ובעיקר מפתיחת מושב החורף של הכנסת והצעות החוק הפאשיסטיות העולות בו מדי שבוע, נדם קולה של העבודה בכלל ושל היו"ר החדשה בפרט.
–
לא שמענו את יושבת ראש המפלגה יוצאת נגד התיקון לחוק לשון הרע (חוק ההשתקה) או נגד השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, או הצעה חוק השימוע לשופטים חדשים או חוק למניעת מימון עמותות  או נגד הצעת החוק לחסימת תרומות של מדינות לארגוני החברה האזרחית, או הצעת החוק לשינוי הגדרת המדינה (חוק הדרת הערבים) והרשימה ארוכה.
–
כדי לצאת ידי חובה מפרסמת יו"ר העבודה את התנגדותה לחוק ההשתקה באתר האינטרנט שלה שלבד מכמה גרופי'ס איש אינו קורא.  אפילו שם היא מסיטה את הביקורת מחברי הכנסת שיזמו את החוק אל המעסיקים הפרטיים והטייקונים שנואי נפשה: "חוק לשון הרע יהיה מכשיר קטלני ובלעדי בידי בעלי הון ותאגידים חזקים להשליט משטר של פחד" , כאילו המעסיקים הפרטיים הם אלה שיוזמים ומעבירים את החוקים האנטי דמוקרטיים האלה בכנסת. האמת היא כמובן שונה. מלאכת החקיקה המאיימת  לסרס את בית המשפט העליון, את התקשורת החופשית ואת ארגוני החברה האזרחית נעשית על-ידי ממשלת ישראל ולא על-ידי הטייקונים. מטעמים מובנים שולחת הממשלה שניים שלושה חברי כנסת ממושמעים וחרוצים כדני דנון, יריב לוין וזאב אלקין להציע את החוקים המסוכנים האלה. אבל שלא נטעה, ח"כים אלה פועלים בשם ראש הממשלה, שר החוץ ושר המשפטים שהחליטו להשתמש בדמוקרטיה כדי להחריב אותה וכדי להנציח את שלטון הימין לשנים רבות.
–
אלא ששלי יחימוביץ נזהרת לא לתקוף את הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן מעולם, ושאליה היא שואפת להצטרף לאחר הבחירות הבאות. משום כך היא נמנעת מלמתוח ביקורת כלשהי על נתניהו, על ליברמן ועל נאמן וזורקת בכל הזדמנות רפש על בעלי ההון. כך גם בעניינם של עובדי הקבלן. התעשיינים ומעסיקים אחרים במגזר העסקי אינם זקוקים לעובדי קבלן. מסגרת ההעסקה שלהם גמישה מספיק כדי להתמודד עם שינויים בצרכי כוח העבודה, גמישות שמאפשרת להם לנייד עובדים, לתגמל רק חלק מהם או לפטר אותם בשעת הצורך. הממשלה והמגזר הציבורי כולו שידיהם כבולות להסכמי העבודה עם ההסתדרות, הם אלה שמעסיקים אלפי עובדים באמצעות חברות כוח אדם העושקות את העובדים האלה.
–
כל אלה שהתפעלו מתחייתה של מפלגת העבודה, כדאי שיפנימו שבנושאים פוליטיים מרכזיים כמו שמירה על הדמוקרטיה, על הפרדת הרשויות ועל עצמאות מערכת המשפט, המפלגה בראשותה של  שלי יחימוביץ אינה טובה מהליכוד. היא מתייצבת כבר בעמדת זינוק שתאפשר לה לקפוץ על עגלת הקואליציה, ללא תנאים מוקדמים, מלבד שמירה על האינטרסים של עובדי חברת החשמל ונמל אשדוד. לא מאמינים? היכנסו לבלוג של שלי וחפשו התייחסות למערכת החקיקה הפאשיסטית המתנהלת בשנה האחרונה בכנסת שגב' יחימוביץ חברה בה. אפילו ציפי לבני, שאחדים מחברי מפלגתה שותפים להצעות החוק הסהרוריות האלה, יצאה בגלוי נגד כל אחד מהניסיונות להרוס את הדמוקרטיה באמצעות כלים דמוקרטיים ולגיטימיים. הכוכבת החדשה של האופוזיציה לעומת זאת, ממלאת את פיה מים. כדאי שהציבור יזכור זאת ביום שיידרש לשים פתק בקלפי.

אין גבולות בני הגנה

מיכל פנט פלג הכיבוש, פוליטיקה , ,

מאי 2011

הטענה ש"גבולות 67 אינם בני הגנה" נשמעת כה נכונה וטבועה כל כך חזק בשיח התקשורתי, עד שאיש אינו מנסה לבדוק את המנטרה הזאת ולעמת אותה עם המציאות. ראש הממשלה שחזר על המשפט הזה בנאומים שנשא בארץ ובוושינגטון, בנה עליו תלי תילים של נימוקים לחוסר המעש המדיני שלו והפרשנים החרו החזיקו אחריו כאילו מדובר בתורה מסיני.  לשמע הטענה הזו מן הראוי לשאול: אם גבולות 67 אינם בני הגנה, מהם הגבולות שעליהם ניתן להגן? האם גבול פיזי כלשהו, קל וחומר אם אינו מתוח לאורכו נהר הסמבטיון או אוקיינוס רחב ידיים, יכול להגן במאה העשרים ואחת על מדינה אם אויב חזק נחוש לתקוף אותה? הרי מזה 44 שנים יש לישראל שליטה צבאית מוחלטת על ארץ ישראל השלימה עד הירדן ומה היה לנו בעשורים האלה?
–
את מלחמת יום הכיפורים התחלנו עם גבול על גדות תעלת סואץ ועם "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". סיימנו את המלחמה האומללה הזו בלי סיני ועם כ-3,000 קורבנות מיותרים. הקטיושות מלבנון שריססו את אצבע הגליל במשך שנים, מעולם לא התחשבו בגבול הבינלאומי. במלחמת המפרץ נחתו בגוש דן טילים ארוכי טווח שהתעופפו אלפי קילומטרים מעירק, וגבול הירדן, שצהל "חייב", אליבא דנתניהו, לשבת לצדו, לא עצר אפילו אחד. הטילים ששיגר החיזבבאלה במלחמת לבנון השנייה, הגיעו לכל נקודה בצפון הארץ, זרעו הרס והרגו יותר ממאה איש. ובאשר לדרום, שאלו את תושבי שדרות ואשקלון אם פגזי המרגמות וטילי הקסאם הפרימיטיביים של החמאס נעצרים על הגדר. ואל נקל ראש באיום האירני שראש הממשלה טורח להזכיר לנו ולעולם בכל הזדמנות. האם גבולות בני הגנה יגנו עלינו מפניו אם זה יצא חלילה מהכוח אל הפועל?
–
הלאה, אם מישהו קיווה שגבולות ארץ ישראל השלימה, גדרות או חומות יעצרו לפחות פעולות טרור, באו האינתיפאדה הראשונה והשנייה והוכיחו ששום מכשול אינו עומד בפני טרוריסטים נחושים, וודאי לא בפני מתאבדים. המחבלים שפוצצו עצמם באוטובוסים הומים אדם והטמינו מטעני חבלה רצחניים בבתי קפה לא חצו גבול, הם באו מתוך השטח שבשליטת ישראל. הטרור אינו מכיר גבולות. שאלו את תושבי ניו-יורק שחזו בספטמבר 2001 איך קומץ טרוריסטים הורסים במחי יד לא רק את מגדלי התאומים אלא גם את אמונה ביכולתם של גבולות וצבא חזק להגן על הביטחון האישי במעצמה כמו ארצות הברית.
–
מה שהיה נכון לסכסוכים ולמלחמות בין מדינות לפני שישים ומאה שנה, אינו תקף היום. לא לגבי אופי הסכסוכים, לא ביחס לערכם ההגנתי של גבולות ולא לגבי הסיכונים המאיימים על עמים, על מדינות ועל תרבויות.
–
אם אין היום פיגועי טרור בישראל של גבולות 67, זה לא הודות לגבול שאיננו וגם לא מחמת מחסור בצעירים פלשתינים המוכנים לבצע פעולות התאבדות כשהם מצוידים בהבטחה לפגוש שבעים בתולות בגן עדן. הסיבה היא שהרשות הפלשתינאית ואפילו החמאס, הגיעו למסקנה שהטרור אינו משרת את האינטרס שלהם.  התברר להם ולנו שמאבק מדיני והתנגדות לא אלימה מזכים אותם בנקודות רבות יותר בדעת הקהל הבינלאומית ובלחץ שזו מפעילה על ישראל. ובאשר למדינות ערב שמסביבנו, שום גבול או חומה לא יעצרו אותן מלשגר טילים אם יחליטו לצאת למלחמה נגד ישראל.
–
לא גבולות בני הגנה אלא הסכמים ושיתוף פעולה עם המדינה הפלסטינאית שתקום יביאו לנו ביטחון, כמו גם תמיכה של דעת הקהל הבינלאומית וחזרה למשפחת העמים המתוקנים.
–
פורסם בהארץ, מכתבים למערכת, יוני 2011