מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב ושוב, בעיקר את הפרקים הפחות יפים מתוכה. מלחמות בין מדינות וסכסוכים אלימים בין קבוצות שונות בתוך מדינות נמשכים לעתים עשרות שנים כשהם מלווים בסבל, באבדות רבות ובפגיעה אנושה בכלכלה וברווחת התושבים. לכל סכסוך מאפיינים משלו אבל כשבוחנים מדוע מלחמות מסוימות הסתיימו בהסכמי שלום בעוד סכסוכים ממושכים אחרים נראים חסרי פתרון אפשר להבחין בשלושה תנאים עיקריים להצלחה:

• מנהיג כריזמטי אמיץ ושוחר שלום, נחוש לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני
• תיווך וליווי של תהליך המשא ומתן על ידי גורם חיצוני
• ובשנים האחרונות: השתתפות נשים בתהליך השלום

1979 – הסכם השלום עם מצרים

כשמדברים היום על "אין פרטנר" צריך לזכור את התדמית של מצרים בציבור הישראלי לפני נובמבר 1979. מצרים הייתה האויב המושבע, הסטרא אחרא, ונתפסה כאיום העיקרי על בטחונה של מדינת ישראל. והנה ביום בהיר אחד בנובמבר 1979, נשיא מצרים הזמין את עצמו לביקור בישראל, נענה על ידי בגין והתקבל בתשואות בציבור הישראלי. מה שמראה שדעת הקהל מסוגלת ומוכנה להפוך את עורה כשמנהיגים בעלי חזון וביטחון עצמי מובילים אותה.

להסכם השלום עם מצרים חברו שני אנשים: הנשיא סאדאת, מנהיג פורץ דרך שיזם את הסכם השלום, ובגין, מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את דעת הקהל ללא קושי. לאומץ לבו ולנחישות של סאדאת היה תפקיד ראשי בתהליך. בסופו של דבר הוא שילם בחייו אבל השלום עם מצרים יחגוג בקרוב ארבעים שנה תוך שהוא שורד חילופי שלטון לא פשוטים במצרים.  להמשיך לקרוא ←

לפעמים אני תוהה מה גורם להורי התלמידים בבתי הספר התיכוניים להיפרד מ-5,000 ₪ לטובת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ברור לי מה מושך את הנערות והנערים. לצד החוויה של השתתפות במצעד החיים במקום שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם, מקום שהפך עם השנים לאתר תיירות, מציעים להם טיול קבוצתי מגבש לחו"ל. נכון שמדובר בפולין ולא באיי פוקט בתאילנד אבל גם מהעז הזה אפשר להוציא מתוק. לאחדים מהם זו היציאה הראשונה מהארץ ולאחרים יציאה ראשונה בלי ההורים ועם החבר'ה. נסיעה המלווה בהתרגשות – טיסה לחו"ל, ביקור בדיוטי פרי, שבוע חופשי מלימודים ובעיקר וגיבוש חברתי בגיל שבו בונה הצעיר את יכולותיו החברתיות.

ברור גם מהי האג'נדה הלא מוצהרת של משרד החינוך ששתל את המסעות האלה בתכנית הלימודים. לא במקרה המשלחות התחילו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת – כששרי החינוך ממפלגות הימין פועלים כדי לטעת אצל הנערות והנערים השקפת עולם ימנית-קורבנית:  "העולם כולו נגדנו". אז היינו קורבן של הנאצים ועכשיו אנחנו קורבן של העולם המוסלמי ושל אירופה האנטישמית. משום כך עלינו להיות חזקים כי "לעולם לא עוד" ומכאן קצרה הדרך אל "לנצח נחיה על חרבנו".  המניפולציה הרגשית הזאת עובדת היטב אצל צעירים בגיל שבו הם מתחילים לגבש השקפת עולם. את התוצאות אנחנו רואים אחרי שנה-שנתיים כשהם מתגייסים לצה"ל, מקבלים נשק ויורים בפלסטינאים חשודים שאינם מסכנים אותם כלל. או, שומעים ואומרים – צריך להרוג את כל הערבים… מבלי להבחין שבכך הם מצדיקים את הנאצים שאמרו "צריך להרוג את כל היהודים" והמשיכו בהגשמת הרעיון.  להמשיך לקרוא ←

אין גבול לאינוס השפה העברית בכמה ערוצי תקשורת מרכזיים שאינם מתביישים לזלזל בכבודם של חיילים וחיילות שנהרגו בחודשי האינתיפאדה השלישית שאנו מצויים בעיצומה. הפעם הייתה זאת לוחמת משמר הגבול הדר כהן שהתגייסה רק לפני חודשיים וכבר מצאה את מותה בפיגוע האכזרי ליד שער שכם.

• לוחמת מג"ב נרצחה – חמאס משבח והרש"פ שותקת (קול ישראל, 3.2.06)
• בפיגוע המשולב בירושלים נרצחה הדר כהן, שהתגייסה לפני חודשיים למג"ב (Ynet)
• חודשיים אחרי גיוסה למג"ב: הדר כהן נרצחה בפיגוע בשער שכם (כלכליסט, 3.2.06)

קראו שוב את שלוש הידיעות האלה והגידו מה צורם בהן, מלבד הטרגדיה האיומה במותה של צעירה בת 19. לוחמת נרצחה? הרי זה אוקסימורון. אם הדר לובשת מדים, נושאת נשק ומייצגת את מדינת ישראל בשער שכם בירושלים, נהרגה תוך מילוי תפקידה כלוחמת, מן הראוי להודיע שנפלה בקרב או נפלה על משמרתה או נפלה במילוי תפקידה. אפשר להוסיף שהדר נפלה כשהגנה על חברתה רוית או על אזרחים שהיו בקרבתה או פשוט בהגנה על הכיבוש… אבל להודיע שלוחמת נרצחה? אין ספק שהדר ראויה ליותר מזה. מגיע לה הכבוד שמעניקים ללוחמים שנפלו על משמרתם או נפלו בקרב. נוסח הידיעות האלה מקומם בעיקר כי הדר פעלה בגבורה והספיקה לירות בפלסטיני שדקר את חברתה. כך גם לגבי החייל שנהרג בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני כמה חודשים לאחר שמחבל חמוש בסכין חטף את נשקו ופתח בירי: חייל צה"ל נרצח ו-9 נפצעו (ערוץ 7) וגם החייל זיו מזרחי, תושב גבעת זאב, נהרג או נפל ולא כמו שדווח: זיו מזרחי הוא הנרצח בפיגוע הדקירה בתחנת הדלק בכביש 443 (חדשות 2). האינתיפאדה הזו זרעה יותר מדי קורבנות אזרחיים גם מבלי שנוסיף עליהם את החיילות והחיילים.

אבל שיבוש השפה בידיעות הללו אינו תוצאה של היסח דעת או טעות של עורך רשלן. כי דיווח שהדר הצעירה נפלה בקרב או נפלה על משמרתה מכבד לא רק אותה ואת עמיתיה למשמרת אלא גם את האויב – את שלושת הפלסטינים שדקרו וירו ונהרגו גם הם באותו אירוע. אם הדר נפלה, אזי גם הם נפלו באותו קרב וגם הם לוחמים. חלילה לערוצי תקשורת לאומיים גאים לראות בפלסטינים הדוקרים והיורים – לוחמים. אבל האמת שלא כל כך נעים להודות בה היא שללא מדים וללא ארגון צבאי המשגר אותם, מדובר בלוחמי חופש מיואשים ואכזריים שאינם שונים מלוחמי חופש אחרים בהיסטוריה – המחתרת האירית, לוחמי החופש בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וגם לוחמי האצ"ל והלח"י לפני קום המדינה. הנערים הפלסטינים האלה לא רק מיואשים ואכזריים הם גם מתאבדים ביודעם שסיכוייהם לחזור הביתה בשלום אפסיים.

מילון אבן-שושן מגדיר רצח כהריגה בזדון, כמעשה עוול. ועוול כידוע משייכים לאויב, ובמקרה שלנו לא סתם אויב אלא טרוריסט בודד או שלושה טרוריסטים שאינם משתייכים לארגון צבאי כלשהו (אגב, מלחמות בין צבא לצבא עברו כנראה מן העולם במאה הקודמת). למדינה, כל מדינה, יש מונופול על הפעלת אלימות לגיטימית. לכן כשחיילים ולוחמי משמר הגבול הורגים פלסטינים הם אינם רוצחים. הם מחסלים, מנטרלים או "מבצעים ירי" בשעה שהפלסטינים שאין להם מדינה ואין להם רישיון להרוג, תמיד רוצחים, גם חיילים וחיילות נושאי נשק.

באחרונה שוב התבשרנו על גזירה חדשה של משרד החינוך:  ספרה המצוין של דורית רביניאן, "גדר חיה", העוסק בסיפור אהבה בין ישראלית לפלסטיני, הודח מרשימת הספרים המומלצים לתלמידי תיכון. זה קורה זמן קצר לאחר שפורסם על צאתו לאור של ספר אזרחות חדש שמרומם את ה"יהודית" על פני ה"דמוקרטית" ומעוות את מושג האזרחות שהוא אוניברסלי ושוויוני במהותו. אבל מרבית פעולות ההדתה וה"לאומניזציה" של מערכת החינוך אינן מגיעות לתקשורת. הן נעשות בדרכי נועם ובמאור פנים ומוסוות היטב תחת שמות וכותרים חילוניים ומגניבים.

כזה הוא המסע ישראלי  שמטרתו המוצהרת היא "גיבוש וחיזוק הזהות היהודית, ציונית וישראלית בנופי ארץ ישראל". אם לא די בטיול למחנות ההשמדה בפולין  ממנו חוזרים התלמידים חדורי תחושה קורבנית, אזי אחרי כמה חודשים הם נלקחים למסע לחיזוק הזהות היהודית בארץ. מטרות המסע, כפי שהוגדרו על ידי משרד החינוך הם: התלמיד יבחן ויברר את זהותו היהודית והציונית • התלמיד יבחן את חשיבות קיומה של מדינת ישראל לקיומו של העם היהודי • התלמיד יברר את הזיקה שבין עם-ישראל לארץ-ישראל • הגברת מודעות התלמיד לעשייה ציונית עכשווית • הגברת תחושת השייכות של התלמיד לעם היהודי. את המסע הישראלי יזם והקים לא אחר מאשר הרב מוטי אלון  שהורשע לפני שלוש שנים בהטרדות מיניות בשניים מתלמידיו, וריצה עונש של עבודות שירות והורחק ממרכז הארץ לישוב בצפון. בשנים האחרונות משרד החינוך תומך בתכנית, מממן אותה וכעת מסע ישראלי הוא חלק מתכנית הלימודים בכיתות י"א בחינוך הממלכתי. להמשיך לקרוא ←

אחרי יומיים של כותרות על עוד הטרדה מינית במשטרה, ולאחר שבית המשפט הסיר את החיסיון מעל פרסום שמו, פתח מפקד יחידה מהוללת במשטרה את מהדורות החדשות. לא אינתיפאדת היחידים, לא המשבר בין רוסיה לתורכיה ואפילו לא ההפגנות ההמוניות שנערכו ברחבי הארץ נגד מתווה גז, אלא הטרדה מינית מלפני חמש שנים!

"הניצב החשוד בביצוע עבירות מין בקצינה הוא מפקד יחידה להב 433 רוני ריטמן – כך הותר היום (ראשון) לפרסום. ריטמן נחקר ביום רביעי האחרון במשך שבע שעות וחצי על ידי חוקרי יחידת "חשיפה" במחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. זאת לאחר שקצינה בדרגת רב פקד התלוננה נגדו כי לפני חמש שנים הוא הטריד אותה מילולית בשני מקרים ובמקרה אחר ניסה לנשק אותה. עם סיום חקירתו, הוא שוחרר לביתו והוצא לחופשה בת שבוע." (אתר Walla)

להמשיך לקרוא ←

צריך להוריד את הכובע בפני עיתון הארץ שיזם והפיק זו השנה השנייה ועידה המוקדשת כולה לשלום ולדרכים להשגתו. הוועידה התכנסה ב-12.11.2015, בעיצומו של גל אלימות (אינתיפאדה שלישית…) שהתפרץ בחודש שעבר ושסופו אינו נראה לעין. אולי דווקא משום כך, כשהשלום נראה רחוק מאי-פעם והייאוש כבר לא כל-כך נוח, הגיע קהל רב ומילא את האולם הגדול עד אפס מקום. נעים היה להיפגש עם מכרים ואחרים שחושבים כמונו אבל בעיקר היה מעניין לשמוע דעות, פרשנויות, רעיונות וניתוחים מלומדים של המצב. להמשיך לקרוא ←

לציבור הישראלי שבחר בממשלת ימין קיצוני רק לפני כמה חודשים, מגיע ציון נכשל בהיסטוריה של העת החדשה. הטרור הפלסטיני חוזר בגדול והאינתיפאדה השלישית יצאה לדרך. בתוך שבוע נרצחו בירושלים ובשטחים ארבעה יהודים ונפצעו יותר מעשרה. והיום, היום הראשון של "אחרי החגים" כשנדמה היה שגל הטרור נרגע, אירעו לפחות שני פיגועים בתוככי הקו הירוק.

התגובה הפבלובית של ממשלת ישראל, שלא למדה דבר בחמישים שנות הכיבוש  ובעשרות שנות ההתנגדות האלימה של הפלסטינאים, היא: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. מאות שוטרים וחיילים מתפרסים בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים ומבריחים את התיירים המעטים שמגיעים בכלל לארץ.  כוחות הביטחון עוצרים עשרות ומאות פלסטינים – מבוגרים השולפים סכינים, ילדים המיידים אבנים ואפילו מפגינים המניפים דגלי פלסטין. עכשיו יצטופפו בבתי הכלא עוד כמה מאות מחבלים. ומה הלאה? מה יעצור צעירים זועמים שמוכנים למות על "הגנה על מסגד אל-אקצה" או מעדיפים לשבת בכלא הישראלי על פני חיים חסרי תקווה?

להמשיך לקרוא ←