מי אמר שהאלימות לא משתלמת. הנה, רק הוצאתם כמה מאות מפגינים לרחוב ושברתם כמה זגוגיות של בנקים – מקדשי הקפיטליזם, ובתוך שלושה ימים הודיע ראש הממשלה עלהגדלת יעד הגרעון במקום העלאת המסים המתוכננת. בקצב הזה, אם תצליחו להפריע למנוחת השכנים ותחסמו כמה כבישים ראשיים, תקבלו כמעט כל מה שתבקשו, העיקר שהשקט יחזור. אלא שעל ההלוואות האלה כולנו חתומים והחשבון יוגש לנו, אזרחי ישראל מהמעמד הבינוני ומטה, בתוך זמן קצר. את ההלוואות יחזירו לא הטייקונים, לא הגנרלים ולא הפוליטיקאים אלא אנו ובנינו ובני בנינו, בתוספת ריבית.
אם יפרוץ משבר כלכלי ניאלץ לפרוע את ההלוואות האלה עוד לפני הבחירות (מסים כבר אמרנו?) ואם לא – אז מיד אחריהן. את התוצאות ההרסניות חיים על חשבון הלוואות אפשר לראות בימים אלה ביוון ובספרד. גם שם הממשלות לא שאלו את דעת הציבור לפני שהנפיקו אגרות חוב במיליארדי יורו.
העלאת יעד הגרעון, פרושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות. מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו (ביבי לדוגמא לוחץ על ועדת פלסנר למתן את הסנקציות הכלכליות על החרדים) ואילו אתם – צעירים משכילים שעובדים, משלמים מסים ומשרתים בצה"ל; אתם יחד עם תושבי הפריפריה והקשישים – תמשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, מערכת הביטחון והטייקונים אשפי התספורות – ממשיכים לקבל את חלקם הגדול מהעוגה. תשכחו מדיור ציבורי, מפתיחת שוק המזון ליבוא מתחרה, מפרוק הפירמידות ומהקטנת כוחם של המונופולים.
הדרך הנכונה לשינוי סדרי העדיפויות היא זו שהוצעה על ידי ועדת טרכטנברג שאת מסקנותיה דחיתם בזלזול וביהירות. נכון, הוועדה לא טיפלה בכל חוליי התקציב ולא נתנה מענה לכל דרישותיכם, אבל היא הציעה מסלול נכון – לחלק מחדש את העוגה מבלי לשעבד אותנו להלוואות מסוכנות לטווח ארוך. הוועדה לא היססה להצביע על מקורות שמהם אפשר להעביר כספים למילוי דרישות המחאה. היא הציעה קיצוץ זוחל בתקציב הביטחון הענק שלעולם אינו שבע, העלאת מסים צנועה לעשירים, הפחתת מסים צנועה להורים, פתיחת שווקים ליבוא מתחרה, העמקת הגבייה מההון השחור, פרוק הפירמידות ושינויים מבניים אחרים. אם תוסיפו, וזה תפקידכם, להמלצות אלה קיצוץ בכספים הייחודיים לחרדים והפסקת ההשקעות בהתנחלויות, תקבלו בסיס תקציבי סביר ליישום המלצות הוועדה.
צדק חברתי פרושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות, בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר מִכֶּם. לא כולם יחבקו אתכם אם תהיו ממוקדים יותר בדרישותיכם ואם תצביעו על אי-השוויון הקיים בחלוקת העוגה. אולם יש לשער שתזכו לא רק בתשואות לפסטיבל קיץ ברחובות תל-אביב אלא גם בתמיכה יציבה שאינה מתעייפת, במאבק למילוי דרישותיכם הצודקות.
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך:
עמי ונכרי – עמי קודם.
עני ועשיר – עני קודם.
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין.
עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.
(בבא מציעא)
מילים רבות נכתבו על גילויי הגזענות והסתה נגד מהגרי העבודה מאפריקה. קול קורא בנושא זה אף פורסם בסוף השבוע על ידי קבוצה מכובדת של פרופסורים וחתני פרס ישראל, בדרישה שהממשלה תתיר העסקה זמנית של זרים ותנקוט סוף סוף במדיניות הגירה כוללת. ישראל עומדת היום בפני בעיה הומנית ודמוגרפית שמדינות דרום אירופה ומערבה מתמודדות אתה שנים – תושבי היבשת השחורה הענייה, השסועה ולמודת המלחמות נמלטים ממנה במטרה לשפר את עתידם. בשנתיים האחרונות גילו הנמלטים מארצות מזרח אפריקה את ישראל כיעד אטרקטיבי שקל יחסית לחדור אליו.
חשוב להבהיר שהשתלחות של שרים וחברי כנסת נגד מסתננים מאפריקה, כמו זו שהייתה לפני כחודש בהפגנה בשכונת התקווה, היא חמורה ומסוכנת. אך אין זה פלא; מי מסית נגד שכנינו הפלשתינאים ואינו עוצר את חמומי המוח הפוגעים בהם, בל יתפלא כאשר האלימות המילולית והלא-מילולית זולגת מיהודה ושומרון לעבר המסתננים מאפריקה. לא צריך להיות היסטוריון כדי להיזכר במקרים דומים מהתקופות האפלות ביותר באירופה. החליפו "סודנים ואריתראים" ב"יהודים" ותקבלו התבטאויות זהות באירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה, ותוצאות ידועות.
האמת היא שהאפריקאים המגיעים אלינו, ולא משנה אם נקרא להם מסתננים, פליטים או מהגרי עבודה, בורחים מארצות שבהן האלימות והעוני אינם מותירים סיכוי גבוה לחיים טובים או אפילו לחיים בכלל. אנשים מוכי גורל אלה אינם פושעים ואם אחדים מהם נדחפים למעשי פשע מתוך ייאוש, הם אינם שונים מעבריינים תוצרת כחול-לבן.
אחרי שהבהרנו את הרקע התודעתי נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל הקטנה והצפופה יכולה לקלוט מאות אלפים, אם לא מיליוני אפריקאים הנסים על נפשם? ואם התשובה שלילית, כיצד אפשר לעצור את השיטפון הזה?
ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם עם ריבוי טבעי גבוה שאין לו אח ורע בארצות המפותחות, אם נוריד משטח המדינה את הנגב המדברי שאפילו המסתננים אינם ששים להתיישב בו, נגיע לצפיפות גבוהה עוד יותר. תוספת של כמה מיליוני מהגרים תהפוך את הארץ הקטנה הזו לסיר רותח, מבלי להזכיר בעיות חברתיות וכלכליות שיוחרפו עם קליטת מספר גדול מאוד של מהגרים חסרי כול (לתשומת לב מארגני מחאת הקיץ). לאלה הטוענים שהמדינה פותחת את שעריה רק ליהודים כדאי להזכיר כי בעשרים ושתיים השנים האחרונות נקלטו בארץ כמיליון וחצי עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה – כשליש מהם לא יהודים.
המסתננים מאפריקה באים אלינו במטרה לעבוד, להתבסס כלכלית ולהשתקע. רובם נקלטים בעבודות זמניות בחקלאות, בבניין, בבתי מלון ומסעדות, בשמירה ועיסוקים אחרים בעלי שכר נמוך. הם דוחקים ממשרות אלה ישראלים חסרי השכלה וגורמים לירידת שכרם של אלה שעדיין עוסקים בעבודות אלה ובדומות להן. בכך הם מעמיקים את פערי השכר ואת אי-השוויון הגבוה בלאו הכי. מדוח העוני שפורסם בשנה שעברה מתברר כי עלה חלקם של העובדים בקרב המשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני. כלומר, עניים שכניסתם לשוק העבודה לא הוציאה אותם ממעגל העוני. כך הופכים העניים לעניים יותר והעשירים שיוצאים נשכרים מירידת עלות העבודה, נעשים עשירים יותר. זאת ועוד, עניי ישראל סובלים לא רק מתחרות בשוק העבודה אלא גם מריכוז לא הוגן של המסתננים בשכונתם וכתוצאה מכך בירידת איכות החיים בישובים ובשכונות שגם קודם לכן סבלו מהזנחה. עד לא מכבר הובילו אוטובוסים את המסתננים שעברו את הגבול היישר לשכונת התקווה, לאזור התחנה המרכזית בתל-אביב ולאילת. לא לכפר שמריהו ולרמת אביב ג'.
המסתננים שהשיגו עבודה בארץ מתקשרים לקרוביהם ולמכריהם בארצות המוצא, מספרים להם על הצלחתם ומעודדים אותם לצאת לדרך. על פי הערכות שונות נמצאים במצרים למעלה ממיליון מהגרים בדרכם לישראל ולמדינות אירופה.
הדרך היחידה לעצור את שטף ההגירה הלא חוקית היא להפוך את ישראל למקום לא אטרקטיבי עבורם. זרם המסתננים ייפסק רק אם אלה שכבר הגיעו ידווחו לחבריהם ולקרוביהם באפריקה שאין להם מה לחפש אצלנו. שמהגרים לא חוקיים מוחזרים לאפריקה או נכלאים מיד עם חציית הגבול. הגדר בגבול המצרי שנבנית באיחור רב עשויה אומנם לעצור חלק מהמסתננים אבל ניסיונן של מדינות אירופה מראה שאם תהיה להם תעסוקה ימצאו האנשים הנואשים האלה דרכים להסתנן: אם לא דרך מצרים, אז דרך ירדן, ואם לא מירדן, אולי בסירות מהים (כמו הספינות הרעועות שמנסות להגיע לחופי ספרד ואיטליה).
אגב, אם אכן קיים מחסור בעובדים בחקלאות, בבניין ובשרותי הארחה, ענפים שמחפשי עבודה ישראלים אינם ממהרים לעבוד בהם, מדוע לא לאפשר כניסה של עובדים פלשתינאים? אלה יחזרו בערב לביתם ביהודה, שומרון ועזה, יזרימו כסף נחוץ לכלכלה הפלשתינאית ויורידו את שיעור האבטלה הגבוה כל כך בקרב שכנינו ממזרח ומדרום. כך גם ניצור פתח לדו-קיום נורמלי יותר עם הפלשתינאים.
כפי שמצינו במשנה: עניי עירך קודמים ואחריהם, עניי שכנינך.
ספק רב אם צה"ל באמת זקוק לתוספת של אלפי חיילים חרדים חסרי מוטיבציה וחסרי השכלה במקצועות הליבה. בג"ץאמנם קבע ובצדק שחוק טל אינו חוקתיומפלה אבל אם יגייסו אותם בכפייה, צה"ל שכבר היום מתחרד משנה לשנה, עלול לצאת מופסד. הם ידרשו מזון גלאט כשר, הפרדה מוחלטת בין חיילים לחיילות, חופשות מורחבות בחגים ותנאים שונים ומשונים. אם הגיוס יידחה לגיל 21 כמו בתכנית שחר, יקבלו החיילים החרדים משכורת חודשית בשעה שהחיילים האחרים יקבלו קדחת.
הבעיה האמתית היא כמובן ההקצבות ולא הגיוס. מקוממת האפליה הבלתי נסבלת של הצעירים החילוניים ביחס לבני גילם החרדים. צעיר חילוני בן 18 חייב על פי חוק לשרת שלוש שנים שבהן הוא מסכן את חייו ואת בריאותו ובהן הוא מנוע מללמוד או לעבוד. בתום שלוש שנים, אם לא החתימו אותו על הארכת השרות בגין קורסים שונים, הוא צריך להתחרות בשוק העבודה או להתחרות על קבלה למוסדות להשכלה גבוהה. שם, אם התמזל מזלו והתקבל, הוא נדרש לשלם שכר לימוד ובד בבד למצוא מימון לשכר דירה ופרנסה לתקופת הלימודים.
הלאה, בין אם הוא לומד או עובד (בדרך כלל הוא גם וגם), בשלב מאוחר יותר ישאף חיילנו המשוחרר לרכוש דירה. אז יגלה שגם כאן הוא מופלה לרעה. מחירי הדיור הגבוהים מותירים לו רק לחלום, ודיור בסבסוד ממשלתי (מחיר למשתכן) מוגבל כידוע למשפחות חרדיות בעלי ותק בנישואין. כל זה אינו מונע מצה"ל לקרוא לחיילנו לשרות מילואים ומרשויות המדינה לגבות משכרו מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות, הפרשה לפנסיה וכו' וכו'
באותו זמן, בני גילו החרדים "הורגים עצמם באוהלה של תורה" כשכל צרכיהם מכוסים מקופת המדינה: לימודים חינם בישיבות התיכוניות ובכוללים, מגורים בפנימיות לילדים ולנוער עד יום הנישואים, רכישת דירות מוזלות, הנחות בארנונה ובמעונות יום, קצבה חודשית לתלמידי הישיבות וקצבאות ילדים. ממש פנסיון מלא על חשבון משלם המיסים.
הדרך לעצור את האפליה הזאת אינה בגיוס כפוי לצה"ל או באכיפה של לימודי הליבה על בתי הספר החרדים אלא בהפסקת התמריץ הכלכלי לאי-עבודה ולאי-גיוס. על הממשלה להשתמש בתקציב המדינה שהוא מכשיר המדיניות הראשון במעלה ולהפסיק לממן את המגזר החרדי. יש להפסיק לתקצב את בתי הספר היסודיים והתיכוניים שאינם מעניקים לתלמידיהם השכלה במקצועות הליבה ושאינם מכירים במוסדות המדינה, להפסיק את התקצוב הפסול של הכוללים ואת הקצבאות המשולמות לאברכים.
מהלך כזה , אם ייעשה באופן הדרגתי, יביא שינוי בריא במגזר החרדי. בתי ספר חרדיים אחדים יקבלו את העול ואת התקצוב המגיע אתו ואחרים שאינם מוכנים לשנות את אופיים יצטרכו למצוא מקורות מימון אחרים, ממש כמו תלמודי התורה והכוללים בברוקלין ובאנטוורפן. אין ספק שהפסקת הקצבאות לתלמידי הישיבות תוציא רבים מהם למעגל העבודה ואולי אף לשרות צבאי רגיל. צעדים אלה צריכים להיות מלווים בהרחבת התכניות להכשרה מקצועית ולהשלמת השכלה המותאמות לחרדים. תכניות מעטות מסוג זה מופעלות כבר על ידי פרויקט תבת של הג'וינט, קרן קמח והתמ"ת.
לפני כארבעה חודשים, במאי 2011, יצאו אלפי יוונים לרחובות במחאה על התנאים שהציב הבנק העולמי לחילוץ ממשלת יוון מפשיטת רגל מוחלטת. בסקר שפורסם באותו חודש הביעו 80% מהיוונים אי אמון במדיניותו של שר האוצר, מה שגרם לפיטוריו, והביעו ספק ביכולתה של הממשלה להוביל שינוי חיובי בכלכלה. 97% מהם הביעו חשש מפני אובדן מקום העבודה שלהם ומפני קריסת עסקים. כל זה קרה כאן, באגן המזרחי של הים התיכון, לא הרחק מישראל, במדינה חברה באיחוד האירופי. ביוני הורד דרוג האשראי של יוון ל-CCC – הדרגה הנמוכה ביותר בסולם. עד כדי כך היה המצב מייאש שמומחים באיחוד האירופי הציעו לממשלת יוון לצאת בהדרגה מאזור האירו ולשוב לדראכמה, המטבע המקומי.
–
החדשות האלה והזיקה הישנה שלי למיתולוגיה ולפילוסופיה של יוון העתיקה – ערש התרבות המערבית , המריצו אותי לייעד את חופשת הקיץ לסיור ביוון. רציתי לגלות מהם מקורות הכעס של המפגינים המנפצים חלונות, כיצד מציעים מנהיגי המחאה לפתור את המשבר וכיצד מתמודד הציבור היווני הרחב, זה שאינו יוצא להפגין ברחובות אתונה, עם המצב הקשה. מלבד זאת, חופשה ביוון תעזור בוודאי לאושש את ענף התיירות שבקיץ זה סבל מירידה תלולה. כך, יצאנו לדרך שבוע לפני שדפני ליף וחבריה תקעו יתד בשדרות רוטשילד בדרישה לצדק חברתי. עוד החלטנו, עודד ואני, להתחיל את סיורנו דווקא בסלוניקי, העיר הצפונית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת, אליה לא הגענו בנסיעות קודמות.
–
סלוניקי –עבר מפואר ושפל כלכלי בהווה
נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה למרכז העיר, נתן לנו מבוא ליוון של קיץ 2011. מזלכם שהגעתם היום – אמר ניקו הנהג – כי מחר תהיה שביתת מוניות. ממשלת יוון, בניסיונה לצמצם במשהו את שיעור האבטלה הגואה, הכריזה שתעניק רישיונות ל-500 מוניות נוספות בעיר סלוניקי ובסביבתה. זאת, נוסף על 2,000 המוניות שכבר מתחרות על כל נוסע ברחובות העיר הקטנה יחסית (900 אלף תושבים). כבר עתה יש בסלוניקי מונית לכל 450 תושבים בעוד שהיחס המומלץ על ידי האיחוד האירופי הוא מונית לכל אלפיים תושבים. ברור שהמוניות הנוספות ידללו עוד יותר את פרנסתם הדועכת של הנהגים הזועמים. ואכן, למחרת נתקלנו בהפגנה מרובת נואמים לא הרחק מהמגדל הלבן שבצדו השני שוכנת שדרת האוהלים.
–
האבטלה והמצב הכלכלי הקשה ניכרים היטב ברחובות הראשיים. מדי יום נסגרות חנויות, משאיות מגיעות להעמיס את התכולה ועל חלון הראווה מודבק שלט גדול: "להשכרה". בשלושת הימים שטיילנו בסלוניקי ראינו ארבע חנויות נסגרות ברחוב צימיסקי, רחוב הקניות הראשי של העיר.
–
לרגלי המגדל הלבן, הסמל המסחרי של סלוניקי, מצאנו מחנה אוהלים מוקף כרזות גדולות בכתב קירילי. בשעת צהריים חמה מרבית האוהלים ריקים ורק כמה פעילים יושבים בשמש היוקדת ועונים לשאלות העוברים ושבים. רובם אינם דוברים אנגלית או שפה זרה אחרת. כשביקשנו לשוחח עם דובר אנגלית הפנו אותנו ליוטה, צעירה דקת גו ונאה, עיתונאית ספורט בעבר ומובטלת בהווה, הנמצאת בכיכר כבר 42 יום, מפרוץ המחאה בחודש מאי. יוטה מאירה לנו פנים ומסבירה בהתרגשות שהיא וחבריה שהקימו את המאהל מפגינים ונאבקים בדרך לא אלימה בממשלה ובמערכת (The System) שעומדות למכור את יוון האהובה שלהם לזרים. לאחר שהסבירו יפה כל כך נגד מי ונגד מה הם מוחים, שאלתי מה כן? איך לדעתכם צריכה הממשלה לנהוג כדי לצאת מהמשבר. התשובות שקיבלתי היו עמומות ולא כללו אפילו הצעה אופרטיבית אחת: "לא ניתן שיהרסו לנו את החלום", "אין עתיד בארץ הזאת", "בקרוב תמכור הממשלה גם את המגדל הלבן שלרגליו אנחנו מפגינים", "כל מה שאנחנו רוצים זה משרות". כשסיפרתי על הרושם הקשה שעשו עלי החנויות הסגורות בכל חלקי העיר, סיפרה יוטה שגם אביה סגר את העסק שלו כמה ימים קודם לכן.
–
מפה לשם הצטרף אלינו אורחן, גבר בן 30, שהיגר מבולגריה לפני עשר שנים, נשא נערה יוונית ונולד להם ילד. לימים התגרש הזוג והאם לקחה את הבן ועברה להתגורר ליד משפחתה בדרום. אורחן המובטל אינו מסוגל אפילו לממן את הנסיעה מהצפון לדרום יותר מפעם בשנה.
–
בערב סעדנו בטברנה אליה נשלחנו על ידי פקיד הקבלה כשביקשנו המלצה על מסעדה מקומית אותנטית. ואכן, היינו התיירים ביחידים בטברנה שהשולחנות שלה פולשים לסמטה ושני זמרים שרים ומנגנים שירים יוונים לפי בקשת הקהל. שני הצעירים השמחים בשולחן הסמוך האירו לנו פנים וברכו אותנו. התיירות, כך אמרו, חשובה לכלכלה היוונית והם מבקשים לעודד את התיירים ולהראות להם את יוון השבעה והעליזה. מיד קראו למלצר, הזמינו סיבוב נוסף של אוזו והרמנו כוסית לחיי יוון, לחיי ישראל ובזכות החיים הטובים. לשאלה – מה דעתכם על ההפגנות נגד הממשלה, ענו השניים שהם אינם מפגינים, אין להם טענות, כי "ביוון אפשר לחיות לא רע מכסף שחור (black money)". כששאלנו היכן משיגים את הכסף השחור, השיבו בגילוי לב ובלא מורא שאחד מהם עובד במוסך והשני הוא DJ באחד האיים. מכאן ועד סוף הערב הזמינו אותנו השניים לשתייה , לגלידה ולהמשך הבילוי הלילי. מתברר שאי-תשלום מסים היא נורמה מקובלת בקרב העובדים העצמאיים וחלקם אינו טורח להסתיר זאת. גם חלק מהשכירים המועסקים על ידי הממשלה חיים לא רע בזכות תנאים סוציאליים מפליגים עליהם אינם מוכנים לוותר עכשיו.
–
חופי הזהב של חלקידיקי
ממזרח לסלוניקי, משתרע חצי האי חלקידיקי שמורכב משלוש אצבעות יבשה החודרות ללב הים האגאי ויוצרות מפרצים יפהפיים. קסנדרה, האצבע הראשונה, מסחרית מדי ועמוסה במלכודות תיירים והאצבע האחרונה – אתוס, היא רפובליקה נזירית שהכניסה אליה אסורה לנשים. בחרנו אפוא באצבע האמצעית סיטוניהשהומלצה על ידי שני הסועדים העליזים מאמש.
–
נסענו בכביש הצר לאורך החוף ועצרנו ב–Sabbia Beachמלון ומסעדה ביתית השוכנים עשרים מטר מהים וחולשים על חוף פרטי ובר-חוף מגניב. את פנינו קיבל קוסטאס, בעל המקום, גבר כבן חמישים, בעל כרס נאה, וקרחת מתקדמת המסתיימת בצמה קטנה. קוסטאס מעסיק במסעדה ובחוף צעירות זרות חטובות. אלה מביניהן שיודעות אנגלית, עובדות כמלצריות וברמניות על החוף, פגשנו ארבע בנות עשרים מסלובקיה וצעירה מרומניה שבאו ליוון לחודשי הקיץ ומוכנות לעשות כל עבודה ובלבד שתהיה על חוף הים החסר להן כל כך במולדתן ושיוכלו לחזור הביתה שזופות עם שכר כלשהו. הן עובדות יחפות על החול, עורן שרוף שמש ולגופן ביקיני המכוסה בחלקו התחתון במכנסונים. גליה, שהאנגלית שלה אינה מספקת כדי לתקשר עם התיירים בחוף, הוצבה במטבח שם היא מפליאה בהכנת מאכלים. יד ימינו של קוסטאס הוא אנדריאס, צעיר יווני בלונדיני, חסון ושזוף העוסק באחזקה ובבנייה של מתקנים על החוף. קוסטאס, המגיע כל בוקר לחוף במרצדס ספורט, רודה בעובדות הצעירות ואינו מאפשר להן לצאת להפסקה במהלך היום או הערב. הוא יודע שאין להם אלטרנטיבה ושהאבטלה הגבוהה ביוון ובארצות המוצא שלהן מחזיקה אותן אצלו. השתכנו באחד החדרים מעל למסעדה הצופה פני הים והכפר הסמוך, אכלנו היטב והרבינו לשחות בים. כשביקשנו לשלם את החשבון בכרטיס אשראי, טען קוסטאס שהמכשיר מקולקל. מתברר שגם הוא לא משלם מסים ובכסף השחור קנה הן את המרצדס ואולי אף את אשתו הצעירה שבאה מרומניה לעבוד אצלו בקיץ שעבר וכבר נושאת את תינוקו ברחמה.
–
מצובו – אויר פסגות, מסורת ופרנסה אין
עיירת הקיט מצובו ( Metsovo) השוכנת בפסגת הרי הפינדוס, כ-30 ק"מ מזרחית ליואנינה נחשבת ליפה מבין כפרי הפינדוס. תושביה מתגוררים בבתים מסורתיים מוקפים מרפסות עץ ומחופים בגגות מאבן צפחה אפורה שהארכיטקטורה שלהם שונה מזו שראינו במקומות אחרים ביוון. חקירה קצרה העלתה שהכפר היה אחד ממעוזי הארומנים, מיעוט שהתגלגל מרומניה לבלקן והתיישב באזורי ההר של מרכז יוון בראשית המאה התשע-עשרה. במרכז כל כפר ארומני עומד עץ עתיק שמתחתיו נהגו להיפגש ראשי המשפחות המורחבות. הארומנים אינם יודעים כיצד הגיעו להתגורר במקום. הם רק יודעים שסביהם היו "צ'לניק" – בשפתם "אדוני הר" או "בעלי דיר".
בעיירה היפה הזו שכל פרנסתה על תיירות וייצור גבינות עזים, המצב הכלכלי בקיץ 2011 נואש. התיירים שנהגו להציף את הרחובות הצרים בעונת הסקי בחורף ובעונה החמה בקיץ, לא הגיעו השנה. היוונים שביניהם מחמת המיתון הקשה והזרים מדירים את רגליהם מיוון היבשתית בשל השביתות וההפגנות. המסעדות, חנויות המזכרות ואלה המוכרות פסטה יוונית משובחת, יינות טובים, ריבות ואת הגבינות המסורתיות של המחוז, ריקות ומשוועות לקונים, ובעלי בתי המלון יושבים באפס מעשה. בשיחה עם צעירה המועסקת באחת מחנויות התיירים שמעתי מצד אחד גאווה על עיירת מולדתה ומצד שני חוסר תקווה הנובע מהשפל הכלכלי אליו נקלעה ארצה.
–
מצובו ידועה גם במטבח המעולה שלה והתבשילים המיוחדים לאזור הפינדוס מהם טעמנו חציל מבושל, כדורי בשר עם כרישה, ריבת בצל מתקתקה ויין משובח מהאזור. כל זה בגלקסייה (Galaxias) מסעדה ידועה שמציעה לאורחיה, ממש כמו מסעדות צמרת בצרפת, חדרים אחדים בקומה השנייה. קיבלנו חדר רחב ידיים, מרוהט ברהיטים עתיקים, מחופה וילונות שנארגו באריגת יד, שטיחים מצמר עזים גס, ומפיות לבנות רקומות. האירוח יכול היה להיות מושלם אלמלא נערכה באותו ערב בחצר המסעדה מסיבה רבת משתתפים לכבוד הטבלתו של תינוק בן למשפחה ותיקה ומיוחסת. את האורחים שימחה להקת חתונות שהשמיעה מוזיקה בווליום מוגזם עד אחרי חצות. הרעש הגיעעד קצה העיירה אך איש מלבדנו לא התלונן כי כל התושבים הוותיקים הוזמנו להשתתף בחגיגה.
שלא כמו במצובו ובסלוניקי, בפארגה העסקים פורחים. כאן לא מדברים על המשבר הכלכלי ולא מתייחסים בכובד ראש לגרעון הממשלתי. פארגה הייתה כפר דייגים שקט שהפך לעיירת קיט אופנתית בקרב עשירי אירופה. מאות בתי מלון קטנים וחדרים להשכרה מכסים את ההר וגולשים לרצועת חוף צרה ויפה. מפרצים נפלאים פרושים לרגלי המצודה הניצבת בראש ההר. סמטאות קטנות זרועות חנויות מכל הסוגים והמון נופשים, רובם זרים. כאן לא הצלחנו להשיג חדר במלון שהומלץ על ידיTripAdvisor ונאלצנו להסתפק באכסניה מרוחקת יותר ולשלם מחיר גבוה יותר מזה שהועדנו לכך. ואין זה פלא, העיירה בת 2,500 התושבים מארחת כל לילה כעשרת אלפים נופשים מכל רחבי אירופה. המקום אופנתי ונחשב ועשירי אירופה מוכנים לשלם מחירים מופקעים תמורת הזכות להישרף בשמש היוקדת ברצועת החוף הצרה והצפופה. אלה אותם תיירים שמדירים הקיץ את רגליהם מאתונה, ממצובו וממקומות אחרים ביבשת לטובת האיים. אגב איים, כמה פעמים ביום יוצאת מפארגה הפלגה לאי קורפו הקרוב .
–
אתונה – בלב הסערה
בצהרי היום, בחום של 35 מעלות, נראתה אתונה מעולפת. כך נראו גם קומץ הצעירים שפגשנו בכיכר סינטגמה מול בנין הפרלמנט כשהם מנסים לתפוס צל במה שנשאר ממחנה האוהלים שהקימו במהלך ההפגנות בחודש מאי. הם נתנו לנו להבין שהפעילות בכיכר מתחילה רק אחרי שקיעת החמה והציעו לנו לחזור אחרי שנסעד את ליבנו באחת מהמסעדות הקטנות הפזורות ברובע פלאקה הסמוך. ואכן, בשלושת הלילות הבאים הקשבנו, יחד עם אחרים לדיונים לא סוערים ולהרצאות שניתנו על ידי פעילי המחאה ועל ידי אנשי אקדמיה התומכים בהם. הדיונים נערכו אמנם ביוונית עיקרי הדברים תורגמו למען התיירים והעיתונאים המעטים שפקדו את הכיכר. שוטרים ישבו באפס מעשה במרחק בטוח מהקהל, מוכנים להיכנס לפעולה במקרה של התפרעות. הם לא שכחו את התפרצות הכעס בחודש מאי ואת האלימות שלוותה אז את ההפגנות.
–
שוחחתי עם כמה פעילים שניהלו דוכני הסברה, חילקו פליירים, החתימו את העוברים והשבים על עצומות והסבירו את עמדתם… כאן, קיוויתי, בלב הסערה, במקום שבו תנועת המחאה התחילה, אשמע מהפעילים דברים ברורים יותר לגבי מטרות המחאה והאסטרטגיה שלה. אולם התשובות שקיבלתי היו דומות למדי לאלה ששמעתי בסלוניקי. "אנחנו דורשים שינוי של כל המערכת הרקובה. רוצים דמוקרטיה אמתית". ומהי דמוקרטיה אמתית, שאלנו. "המשטר הייצוגי נכשל, המפלגות אינן ממלאות את תפקידן והפוליטיקאים מושחתים. צריך לכונן שלטון של העם, לא על ידי נציגיו אלא דמוקרטיה ישירה. האזרחים שיתאספו בקהילות שלהם, ממש כמו באגורה הסמוכה לפני אלפיים וארבע מאות שנה, ידונו ויחליטו על כל דבר ועניין. קיימים מודלים דומים במקסיקו, בארה"ב ובכמה קומונות באנגליה". עד ששמעתי את הדברים במו אוזניי וקראתי אותם באתר האינטרנטשל המחאה היוונית, לא ידעתי שאוטופיה חיה, בועטת ומלבלבת למרגלות האקרופוליס.
דיונים בכיכר סינטגמה
–
כשמקשים עליהם ושואלים, טוב, ומה יהיה על הכלכלה? מה צופן העתיד לתריסר המרואיינים שלי שאיבדו את משרתם בחודשים האחרונים ולנשים העובדות בשתי משרות כי בעליהן פוטרו, אין להם תשובה. לפתרון החוב הענק של המדינה, הם מציעים שמדינות האיחוד האירופי יכריז על מורטוריום לשבע שנים שבהם תחזיר הדמוקרטיה החדשה את יוון למצב כלכלי סביר.
הפגנה למען המשט לעזה
עוד אני מאזינה לחזון האוטופי של המהפכה היוונית, והנה, במעלה הרחוב המוליך אל הכיכר, צועדים כמאתיים איש בקריאות קצובות, נושאים כרזות גדולות, דגלי יוון ודגלי פלסטין המוכרים לנו, כשמסביבם שוטרים המפנים להם את הדרך ושומרים על הסדר. ההפגנה קראה לממשלת ישראל להסיר את המצור מעל עזה ולממשלת יוון קראה להתיר לספינות לצאת למשט השני, זה שלא יצא בסופו של דבר. לא הספקתי להתקרב ולשוחח אתם והאמת היא שקצת חששתי להזדהות כישראלית בחברתם. אבל הניגוד בין התהלוכה הנמרצת של תומכי הפלסטינאים לבין המפגינים העייפים בכיכר סינטגמה, היה די מייאש. כאן מתדיינים חולמים אנארכיסטים שאין בידיהם פתרון מעשי למשבר המדיני-כלכלי של מדינתם ומנגד צועדים אנשים היודעים בדיוק מה הם רוצים ופועלים במרץ ובנחישות להשיג את מבוקשם, גם אם בינתיים בלא הצלחה רבה.
–
בסוף המסע היווני, בדרכנו הביתה דרך נמל התעופה של אתונה, לא היה מנוס מלערוך השוואה נוספת. טרמינל 3 הרחב והיפה שלנו יכול להתקנא בשירותים המובנים מאליהם שמספק נמל התעופה של אתונה שנבנה לפני עשר שנים לכבוד האולימפיאדה. אפילו בימים אלה, של שביתות והפגנות, על סף פשיטת רגל כלכלית, חדרי השירותים בטרמינל מצוחצחים ומצוידים במגבות נייר. מתי נזכה לזה גם אצלנו? לפני דלפקי הבידוק של אלעל משתרך תור ארוך. בזמן שדיילת אלעל מטפלת בנוסע אחד, בדלפק הסמוך שילחה דיילת הקרקע של אולימפיק לדרכם כבר שלושה נוסעים והיא מחייכת לקראת הנוסע הרביעי. לידיעת רשות שדות התעופה בישראל.
תגובה למאמרו של לב גרינברג : הפעם, שתהיה פוליטית (הארץ 9.4.12)
במאמרו החשוב מסיר לב גרינברג את השמיכה המחבקת-כל שאפיינה את המחאה החברתית בקיץ שעבר ותובע מיוזמי המחאה הצפויה להתחדש בקיץ הקרוב "לעלות כיתה" ולפרוס מצע חברתי-כלכלי שאינו מתעלם מהכיבוש ומההתנחלויות.
נכון, חלק מהקהל המגוון כל-כך שהצטופף במאהלים ובכיכרות לא היה עושה זאת אם התנועה הייתה מציעה שינוי מהותי בסדר היום הפוליטי שמקדמת הממשלה. אבל יתכן שלתנועה המונית פחות וממוקדת ויותר, כזו שאינה מתפזרת עם רוחות הסתיו הראשונות, הייתה יכולה להיות השפעה חזקה ומתמשכת יותר על דעת הקהל. אלא שמנהיגי המחאה שהייתה וזו הצפויה להתחדש בקיץ הקרוב בורחים מפני כל אמירה פוליטית כמו מפני אש. אפילו איציק שמולי שנחשב לפוליטי מבין המנהיגים האלה אמר השבוע: "ניתן לממשלה להכריע כיצד לטפל בדרישות שלנו. לא מתפקידנו להכריע אם יש להקצות עוד כספים למערך כיפת ברזל או לא". עם מסר תבוסתני כזה תנועת המחאה לא תגיע רחוק. אם היא לא תדרוש מהממשלה להעביר תקציבים מהביטחון ומההתנחלויות לחינוך, לבריאות, לרווחה ולתשתיות בתחומי הקו הירוק – תקציב הביטחון ימשיך ויתפח, הסיכוי להסדר עם הפלסטינאים ייקבר סופית ואתו גם הסיכוי לעיצוב סדר יום אזרחי בר-קיימא.
מעבר לפתרון של בעיות כלכליות מוגדרות כמו דיור מוזל וחינוך חינם, תתבע בוודאי תנועת המחאה המתחדשת צדק חברתי במובן הרחב של המילה. אבל דרישה לצדק חברתי לאזרחי ישראל שמתעלמת ממצבם של כשלושה מיליון בני אדם החיים מעבר לפינה ללא כל זכויות שלא לדבר על צדק, היא לא רק מקוממת, היא גם מחוצפת. האי-השוויון הכלכלי-חברתי בארץ הוא בראש וראשונה תולדה של הקצאת משאבים אידיאולוגית המקריבה את טובת אזרחי ישראל לטובת המשך הכיבוש וההתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל.
כשם שראש הממשלה מנכה את הערבים והחרדים כדי לייפות את נתוני העוני הקשים, כך מנכים מנהיגי המחאה את שלושת מיליוני הפלסטינאים החיים תחת שלטון ישראל מדרישתם לצדק חברתי. על מתכנני המחאה החברתית של קיץ 2012 להציג חזון נחוש ולא מתנצל המשלב צדק חברתי-כלכלי לישראלים עם צדק מדיני והומני לפלסטינאים.
חשבתם שהממשלה או הכנסת הנבחרת מנהלים את המדינה? ושניהם נתונים לפיקוח של בתי המשפט?
אז טעיתם.
המדינה מנוהלת על ידי שתי הדמויות המחייכות בתמונה ועוד תריסר יושבי ראש הוועדים הגדולים במשק. הוועדים בחברות הממשלתיות (לא המופרטות) בשירותים החיוניים.
עיני ואדרעי לפני דיון בבית הדין לעבודה (צילום: מוטי קמחי) מקור: YNET
מחר, כשרכבת ישראל תושבת ועשרות אלפי אנשים "לא מחוברים" כפי שהם נקראים בפי גיא רולניק מ-TheMarker , לא יוכלו להגיע לעבודה, ללימודים ולשרותי הרפואה, כדאי שיזכרו מי השבית את הרכבת. וכדאי גם לזכור על מה נסב הסכסוך – על דרישת ועד העובדים שיותר לו לנהל את חברת רכבת ישראל. לא פחות.
אם הממשלה ושר התחבורה ייכנעו הפעם, "הלך עלינו", נוסעי הרכבת . נצטרך לקחת הלוואה ולרכוש מכונית יקרה ודלק יקר עוד יותר. נאלץ להשתרך בכבישים הפקוקים ולתרום את חלקנו בזיהום האויר.
לפני כחודשיים, כשהמתפקדים למפלגת העבודה בחרו בשלי יחימוביץ לתפקיד יו"ר המפלגה, הכריזה התקשורת בחגיגיות שנפל דבר בביצה הפוליטית בישראל. השמועות על מותה של המפלגה היו מוקדמות, כתבו בעלי הטורים, כעוף החול היא מנערת את האבק מכנפיה ובונה את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון הימין. בהשפעת התקשורת האוהדת, הכריזו אחדים מחבריי ובעיקר אחדות מחברותיי שבבחירות הבאות יתנו קולם למפלגת העבודה בזכות יחימוביץ. אלא שהשמחה הייתה קצרה. מאז אותו שבוע "סוער" בספטמבר, ובעיקר מפתיחת מושב החורף של הכנסת והצעות החוק הפאשיסטיות העולות בו מדי שבוע, נדם קולה של העבודה בכלל ושל היו"ר החדשה בפרט.
–
לא שמענו את יושבת ראש המפלגה יוצאת נגד התיקון לחוק לשון הרע (חוק ההשתקה) או נגד השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, או הצעה חוק השימוע לשופטים חדשים או חוק למניעת מימון עמותות או נגד הצעת החוק לחסימת תרומות של מדינות לארגוני החברה האזרחית, או הצעת החוק לשינוי הגדרת המדינה (חוק הדרת הערבים) והרשימה ארוכה.
–
כדי לצאת ידי חובה מפרסמת יו"ר העבודה את התנגדותה לחוק ההשתקה באתר האינטרנט שלה שלבד מכמה גרופי'ס איש אינו קורא. אפילו שם היא מסיטה את הביקורת מחברי הכנסת שיזמו את החוק אל המעסיקים הפרטיים והטייקונים שנואי נפשה: "חוק לשון הרעיהיה מכשיר קטלני ובלעדי בידי בעלי הון ותאגידים חזקים להשליט משטר של פחד" , כאילו המעסיקים הפרטיים הם אלה שיוזמים ומעבירים את החוקים האנטי דמוקרטיים האלה בכנסת. האמת היא כמובן שונה. מלאכת החקיקה המאיימת לסרס את בית המשפט העליון, את התקשורת החופשית ואת ארגוני החברה האזרחית נעשית על-ידי ממשלת ישראל ולא על-ידי הטייקונים. מטעמים מובנים שולחת הממשלה שניים שלושה חברי כנסת ממושמעים וחרוצים כדני דנון, יריב לוין וזאב אלקין להציע את החוקים המסוכנים האלה. אבל שלא נטעה, ח"כים אלה פועלים בשם ראש הממשלה, שר החוץ ושר המשפטים שהחליטו להשתמש בדמוקרטיה כדי להחריב אותה וכדי להנציח את שלטון הימין לשנים רבות.
–
אלא ששלי יחימוביץ נזהרת לא לתקוף את הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן מעולם, ושאליה היא שואפת להצטרף לאחר הבחירות הבאות. משום כך היא נמנעת מלמתוח ביקורת כלשהי על נתניהו, על ליברמן ועל נאמן וזורקת בכל הזדמנות רפש על בעלי ההון. כך גם בעניינם של עובדי הקבלן. התעשיינים ומעסיקים אחרים במגזר העסקי אינם זקוקים לעובדי קבלן. מסגרת ההעסקה שלהם גמישה מספיק כדי להתמודד עם שינויים בצרכי כוח העבודה, גמישות שמאפשרת להם לנייד עובדים, לתגמל רק חלק מהם או לפטר אותם בשעת הצורך. הממשלה והמגזר הציבורי כולו שידיהם כבולות להסכמי העבודה עם ההסתדרות, הם אלה שמעסיקים אלפי עובדים באמצעות חברות כוח אדם העושקות את העובדים האלה.
–
כל אלה שהתפעלו מתחייתה של מפלגת העבודה, כדאי שיפנימו שבנושאים פוליטיים מרכזיים כמו שמירה על הדמוקרטיה, על הפרדת הרשויות ועל עצמאות מערכת המשפט, המפלגה בראשותה של שלי יחימוביץ אינה טובה מהליכוד. היא מתייצבת כבר בעמדת זינוק שתאפשר לה לקפוץ על עגלת הקואליציה, ללא תנאים מוקדמים, מלבד שמירה על האינטרסים של עובדי חברת החשמל ונמל אשדוד. לא מאמינים? היכנסו לבלוג של שלי וחפשו התייחסות למערכת החקיקה הפאשיסטית המתנהלת בשנה האחרונה בכנסת שגב' יחימוביץ חברה בה. אפילו ציפי לבני, שאחדים מחברי מפלגתה שותפים להצעות החוק הסהרוריות האלה, יצאה בגלוי נגד כל אחד מהניסיונות להרוס את הדמוקרטיה באמצעות כלים דמוקרטיים ולגיטימיים. הכוכבת החדשה של האופוזיציה לעומת זאת, ממלאת את פיה מים. כדאי שהציבור יזכור זאת ביום שיידרש לשים פתק בקלפי.
הטענה ש"גבולות 67 אינם בני הגנה" נשמעת כה נכונה וטבועה כל כך חזק בשיח התקשורתי, עד שאיש אינו מנסה לבדוק את המנטרה הזאת ולעמת אותה עם המציאות. ראש הממשלה שחזר על המשפט הזה בנאומים שנשא בארץ ובוושינגטון, בנה עליו תלי תילים של נימוקים לחוסר המעש המדיני שלו והפרשנים החרו החזיקו אחריו כאילו מדובר בתורה מסיני. לשמע הטענה הזו מן הראוי לשאול: אם גבולות 67 אינם בני הגנה, מהם הגבולות שעליהם ניתן להגן? האם גבול פיזי כלשהו, קל וחומר אם אינו מתוח לאורכו נהר הסמבטיון או אוקיינוס רחב ידיים, יכול להגן במאה העשרים ואחת על מדינה אם אויב חזק נחוש לתקוף אותה? הרי מזה 44 שנים יש לישראל שליטה צבאית מוחלטת על ארץ ישראל השלימה עד הירדן ומה היה לנו בעשורים האלה?
–
את מלחמת יום הכיפורים התחלנו עם גבול על גדות תעלת סואץ ועם "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". סיימנו את המלחמה האומללה הזו בלי סיני ועם כ-3,000 קורבנות מיותרים. הקטיושות מלבנון שריססו את אצבע הגליל במשך שנים, מעולם לא התחשבו בגבול הבינלאומי. במלחמת המפרץ נחתו בגוש דן טילים ארוכי טווח שהתעופפו אלפי קילומטרים מעירק, וגבול הירדן, שצהל "חייב", אליבא דנתניהו, לשבת לצדו, לא עצר אפילו אחד. הטילים ששיגר החיזבבאלה במלחמת לבנון השנייה, הגיעו לכל נקודה בצפון הארץ, זרעו הרס והרגו יותר ממאה איש. ובאשר לדרום, שאלו את תושבי שדרות ואשקלון אם פגזי המרגמות וטילי הקסאם הפרימיטיביים של החמאס נעצרים על הגדר. ואל נקל ראש באיום האירני שראש הממשלה טורח להזכיר לנו ולעולם בכל הזדמנות. האם גבולות בני הגנה יגנו עלינו מפניו אם זה יצא חלילה מהכוח אל הפועל?
–
הלאה, אם מישהו קיווה שגבולות ארץ ישראל השלימה, גדרות או חומות יעצרו לפחות פעולות טרור, באו האינתיפאדה הראשונה והשנייה והוכיחו ששום מכשול אינו עומד בפני טרוריסטים נחושים, וודאי לא בפני מתאבדים. המחבלים שפוצצו עצמם באוטובוסים הומים אדם והטמינו מטעני חבלה רצחניים בבתי קפה לא חצו גבול, הם באו מתוך השטח שבשליטת ישראל. הטרור אינו מכיר גבולות. שאלו את תושבי ניו-יורק שחזו בספטמבר 2001 איך קומץ טרוריסטים הורסים במחי יד לא רק את מגדלי התאומים אלא גם את אמונה ביכולתם של גבולות וצבא חזק להגן על הביטחון האישי במעצמה כמו ארצות הברית.
–
מה שהיה נכון לסכסוכים ולמלחמות בין מדינות לפני שישים ומאה שנה, אינו תקף היום. לא לגבי אופי הסכסוכים, לא ביחס לערכם ההגנתי של גבולות ולא לגבי הסיכונים המאיימים על עמים, על מדינות ועל תרבויות.
–
אם אין היום פיגועי טרור בישראל של גבולות 67, זה לא הודות לגבול שאיננו וגם לא מחמת מחסור בצעירים פלשתינים המוכנים לבצע פעולות התאבדות כשהם מצוידים בהבטחה לפגוש שבעים בתולות בגן עדן. הסיבה היא שהרשות הפלשתינאית ואפילו החמאס, הגיעו למסקנה שהטרור אינו משרת את האינטרס שלהם. התברר להם ולנו שמאבק מדיני והתנגדות לא אלימה מזכים אותם בנקודות רבות יותר בדעת הקהל הבינלאומית ובלחץ שזו מפעילה על ישראל. ובאשר למדינות ערב שמסביבנו, שום גבול או חומה לא יעצרו אותן מלשגר טילים אם יחליטו לצאת למלחמה נגד ישראל.
–
לא גבולות בני הגנה אלא הסכמים ושיתוף פעולה עם המדינה הפלסטינאית שתקום יביאו לנו ביטחון, כמו גם תמיכה של דעת הקהל הבינלאומית וחזרה למשפחת העמים המתוקנים.
במחשבה תחילה 